18-22.10.2017
געגועים לקולומיאה, יומן מסע
פרק ראשון
1. במקום הקדמה
- האם יתכן שאנשים יתגעגעו למקום שמעולם לא היו בו?
- האם יתכן שגעגועים כאלה יגרמו לאנשים לנסוע לאותו מקום?
- האם יתכן שתוך כדי הביקור יגיעו האנשים לכדי דמעות פעם אחר פעם?
- האם יתכן שהאנשים מישראל מכירים את האוכל האוקראיני טוב יותר מהמדריכה האוקראינית?
- האם יתכן שאנשים מגיעים למסעדה ומזמינים את כל מנות התפריט בחלק של המנות הראשונות?
- האם יתכן שאנשים יתחננו בפני מלצר שיגנוב להם מנת רגל קרושה מחתונה סמוכה ? על גדות הפרוט
- בקיצור, האם יתכן שאנשים ירגישו בבית במקום שכף רגלם מעולם לא דרכה בו, שאינם דוברים את שפתו, ושאפילו אינם מסוגלים לקרוא את שלטי החוצות?
ובכן, כן, כן, כן, כן, כן, כן וכן!
הכל התחיל מגעגועים לקולומיאה, חבל ארץ עלום שלא ידענו אפילו אם הוא קיים עדיין ובאיזה ארץ הוא נמצא.
על ילדותם בקולומיאה מיעטו סבא שולם וסבתא אטקה לדבר. ומיעטו זה הגזמה. איני זוכר שסבא שולם דיבר אי פעם על ילדותו
בכפר אוברטין, על נערותו ובגרותו בקולומיאה ועל החודשים הארוכים ומאות הקילומטרים שעשה בדרכו לארץ ישראל, שכללו גם הברחת 3 גבולות, מעצר במשטרת רומניה ותלאות רבות נוספות.
גם סבתא אטקה כמעט ולא דיברה על קולומיאה. כשהיתה איתנו לא שמנו לב לכך, אבל היום כשאנחנו מנסים להיזכר בסיפורים שלה עולים בזיכרון שניים שלושה קטעי משפטים בלבד: החלקה על הקרח בנהר הפרוט, לימודי הוראה ב"גימנזיה" של הגויים ואימרת העל: "אצלנו בקרפטים....". וזה מ- 26 שנים של ילדות נערות ובגרות!
יתכן שההסבר טמון בכך ששנים ספורות לאחר שעלתה ארצה, שיכלה סבתא בשואה את כל משפחתה למעט אחותה פנצ'ו, כך שהעדיפה למחוק את הזכרונות. אבל סבא שולם, מרבית משפחתו הקרובה (הורים, אחים ואחיות) עלתה ארצה וניצלה. לך תדע...
בהמשך נספר על חוויותינו מטיול השורשים המופלא לקולומיאה וסביבתה. לא פשוט להעלות על הכתב חוויות חזקות כאלה, אבל ננסה
בתמונה : ביתם של שמואל ופרומה אייפרמן בככר פילסוצקי 2 קולומיאה.
על המרפסת בתמונה הצבעונית : אמא ,עמית שמואל ,רועי צבי, אבשלום ויעל פרומה .
למטה משפחת שמואל ופרומה אייפרמן
עמית
