עוד תיאוריה על תולדות עם ישראל - חלק שני
מאת נועה ועמית
בפרק הפותח דיברנו על שתי תפיסות יסוד מהפכניות אותן תרם עמנו לאנושות: מונותאיזם וחשיבותו של הצדק החברתי. הראנו גם שעל פי התנך, כל זמן שהעם ישב בארצו הוא לא ציית לעקרונות אלו. הישראלים, כמו שכניהם, עבדו אלילים זרים ״תחת כל עץ רענן״, והיתום והאלמנה סבלו מאד.
ועכשיו נראה מה קרה בגלות.
אך תחילה נחזור לרגע קט לדיני הכשרות. לא בכדי לא נמצאה לדיני הכשרות כל הצדקה הגיונית. (והיו רבים שניסו). שכן כל מטרתם היתה לבדל את ישראל מהגויים. ישראלי שומר כשרות מנוע מלהתארח אצל בני עם זר וקשה לו מאד לנסוע לארץ זרה. אם נוסיף לכך את האיסור על לקיחת נשים נכריות, נראה שההנהגה עשתה עבודה מאד יסודית בבידול עמה מעמי הסביבה.
נשאלנו מדוע סוברים אנו שלא התגלות אלוהית או חשיבה פילוסופית מעמיקה עמדה מאחורי המצאת המונותאיזם. בפרק הקודם הסברנו שלא רעיון פילוסופי עמוק עמד מאחורי המצאת האל היחיד הלא גשמי, אלא מניע גשמי מאד: חיזוק ואיחוד העם, ושימור מעמדה של ההנהגה בשלטון. (שימור ואיחוד באמצעות מצוות מבדילות והפחדה, הנצחת השלטון באמצעות מונופול ההנהגה לקשר בין האל לעמו).
חישבו לרגע על תכונותיו של האל החדש: מצד אחד אל עליון יודע כל, בורא עולם...מצד שני אל קנאי וקטנוני, נוקם ונוטר...
האם יכול להיות באמת שילוב כזה? האם ״סופר אלוהים״ היה טובח עשרות אלפים מבני עמו כי הם לקחו נשים מואביות? ברור שלא! וברורה גם הכוונה מאחורי הסיפור: הפחדת העם על מנת שיקיים את המצוות.
משגלה העם לבבל החל עידן חדש בתולדותיו.(*) לא עוד עם ככל העמים, שוכן בארצו, עובד אדמתו, ומונהג בידי הנהגה מדינית (מלך). לא עוד דת מדינה, עם בית מקדש בירושלים והקרבת קורבנות לאלוהים, בהנהגת הכהנים והלוויים. משגלתה יהודה לא אפשרו הבבלים להנהגה המדינית להמשיך ולהתקיים כמובן. מטרת ההגליה היתה לגרום ליהודים להתבולל בקרב המקומיים, ולברך להביא לקיצו של העם היהודי, כפי שקרה לעמים רבים קודם לכן ומאז. (לרבות עשרת השבטים).
אולם בשלב זה התרחש ״נס״. במקום להתבולל כמצופה, דבקו היהודים איש ברעהו, וגם אחרי מאות שנות גלות המשיכו להתקיים כקהילה נפרדת. (גלות בבל החלה בסביבות 600 לפני הספירה והסתיימה עם עליית יהודי עיראק ב-1948). כיצד התרחש ה״נס״? האם אלוהים ריחם על בניו החוטאים (הרי בגלל חטאיהם גלו מארצם), והחליט שיש לשמרם כעם, על מנת שניתן יהיה להחזירם לארצם? מי שרוצה להאמין בכך, שיפסיק לקרוא עכשיו.
הסבר אחר הינו ש-500 השנים הראשונות של העם בארצו יצרו בידול חזק מאד. היהודים לא היו מסוגלים להטמע בגויים בשל מנהגיהם השונים, ובראשם הכשרות, איסור נטילת נשים נוכריות, ועוד מאות(!) מצוות נוספות שמטרתן היתה יצירת חומה מפרידה בין עם ישראל לגויים.
במקום זאת יצרו היהודים קהילות סגורות ששימרו במידת האפשר את מנהגיהם ואפשרו להם לקיים חלק גדול מהמצוות. כמובן שלא ניתן היה לקיים את המצוות הקשורות בבית המקדש (קורבנות) ואת אלו הקשורות לארץ ישראל (חקלאות). לחלקן נמצאו תחליפים בדמות התפילה והלימוד (חלף הקורבנות והמקדש), וחלקן נשכחו. תחת בית המקדש הפיזי נוסדו בתי הכנסת ובתי המדרש. הקהילה כולה התכנסה לתפילות בבתי הכנסת, ותלמידי החכמים למדו תורה ותורה שבעל פה בישיבות. ישיבות בבל הפכו למרכז הידע המרכזי של העם היהודי, והם המשיכו בכך גם כאשר חלק מהעם חזר לארצו בימי עזרא ונחמיה. גם אחרי שחזרו (חלק) הגולים והקימו את בית המקדש השני, חידשו את עבודת הקורבנות, וגם אחרי שהורדוס הקים את המקדש העצום והמפואר בירושלים, שימרו ישיבות בבל את מעמדן והמשיכו להיות הגורם המוביל בעם היהודי !!!
בראש הקהילות ניצבו מנהיגיו הרוחניים, הכהנים בשלב הראשון והחכמים (הפרושים) שהחליפו אותם לאחר מכן. לימוד התורה והתורה שבעל פה כאמור החליפו את עבודת המקדש, ואפילו כשזה נבנה מחדש, כאמור, המשיכה הלמדנות לתפוס מקום דומיננטי.
ובכן, בכל זאת התרחש מעין נס: עם שחי בארצו ולא כיבד את מצוות דתו, החל לקיימן בגלות. ומשהחל לקיים את המצוות האמוניות, החל לקיים גם את המצוות החברתיות. מאז ועד היום לא פסקה הדאגה לחלש בקהילות ישראל.
עד כאן על השינוי שהתחולל בעמנו בגולה. בפרק הבא נחשוב על משמעותו של שינוי זה.
(*) בכל הדיון הנ״ל התעלמנו מגלות עשרת השבטים שהתבוללו ונטמעו בעמים. מדוע נטמעו עשרת השבטים בעוד שיהודה צלחה אלפי שנות גלות? לדעתנו נובע הדבר מכך שיחד עם בני יהודה גלו לבבל גם הכהנים ששימשו בבית המקדש, והוו את ההנהגה הרוחנית של העם. בהעדר מלך ומנהיגים פוליטיים בגלות, נותרו הכהנים בראש, והם אלו שהעצימו את דבקות העם במצוות. הכהנים לא הצטרפו כמובן לגלות עשרת השבטים, ובהעדר הנהגה רוחנית חזקה, נטמעו.
