דור מהנגב
קמ"א תבור מחזור מ'.
סבא ביקש שאכתוב קצת על איך הולך לי בצבא. בתור הנכד הראשון כלוחם(ובטוח שלא האחרון) והלוחם הראשון מאז...
אז מי שלא יודע אני בקמ"א( קורס מפקדי איסוף). בניגוד למה שסבא חושב, ממש ההפך מקייטנה:)
סבא בטח יישמח לדעת שקורעים לנו את התחת מבוקר עד הערב. אספר קצת מה עברנו עד עכשיו בקורס. הספקנו לעבור שבוע ניווטים של 70 ק"מ, שבוע הסתערויות, שבוע של לימודים בבסיס שכנראה מהגרועים בצה"ל, הבסיס לתותחנות הידוע בכיוניו שבטה, שבוע של שיתוף פעולה בקורס מ"פ מגדים, ועכשיו לפנינו שבוע של תרגילי פיקוד ואנחנו עוד לא בחצי!. סבא ביקש שאכתוב על חוויה אחת שתפסה את עיני, שבטוח תזכיר לכל הצהובים שמכותבים פה, קצת להתגעגע. אז לא, לא הניווטים, לא הירי, ולא שום תרגיל. שבת בסיירים. האוכל כמובן לא משהו(כן אבא, יש אפויים לאכול). בארוחת שישי בסיירים יש משהו מיוחד. קצת הפסקה מכל הטירוף מסביב, עולים כולם על מדי א' המצוחצחים, נכנסים לחדר אוכל כל הבסיס. פתאום רואים את כולם, טירונים, תצפיתניות, קורס קצינים, גובניקים, כולם עם אותם מדי א, אותה כומתה בכותפת, אותו תג יחידה. ניגש אלינו הטבח ושואל אם מישהו רוצה לקדש, אחד הביינישים(בן ישיבה) שדרך אגב יש אצלנו בקורס המון, קורא לי לקדש איתו. מוזגים קצת יין תירוש לכוס, שמים כומתה על הראש, שרים מלאכי השלום וסברי מרנן. מסיימים לאכול וחוזרים לשש בש. מתעוררים לארוחת צהריים בשבת, שוב עושים שמח, שרים שירים שאת רובם אני לא מכיר ואף אחד לא שם לב לאוכל הגרוע שיש על השולחן. בערב יוצא הנוהל שבת, אחרי שלקחנו נשימה עמוקה, נחנו המון, ומוכנים לעוד שבוע קשה, בדרך להשגת המטרה - דרגת הסמל. אני בטוח שתשמחו לשמוע מהטקסט הקצר שלי, שהצבא לא השתנה הרבה, אם בכלל. הוא אותו צה"ל, אם אותם שטיקים, ואותם אפויים ביום שבת. מקווה שנוכל להיפגש בקרוב, לחיים טובים ולשלום!
נ.ב. מצרף סרטון קצר שצילמתי עם הגופרו שלי בזמן הסתערות.
https://youtu.be/-svQdg3M8RQ
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה