הסיפור של נועה מפנמה ערה"ש תשע"ז
ארכיפלג סן בלאס, וליתר דיוק האי דיאבלו.
המסע אל האי מתחיל בשעה 4:00 לפנות בוקר בפנמה סיטי. 5 שעות של נסיעה בג'יפ, מחציתה בכבישים מהירים, והחצי השני מרגיש כמו רכבת ההרים הכי מפחידה שרק ניתן לדמיין. מהג'יפ עוברים לסירת קנו ממנועת. המקומיים לא כל כך אדיבים, כנראה שכמות התיירים שעוברים באי משפיעה.
השייט מתקדם בנעימים, אנחנו חולפים על פני עשרות איים בודדים. גם האי שלנו נראה כמו שהובטח - חול לבן ודקלים לרוב.
על האי גרות שתי משפחות מקומיות משבט הקונה. כל אחד באי תורם את חלקו, הסבתא רוקמת חולצות מסורתיות, הנשים אחראיות על האוכל והגברים אחראים על הסירות והבאת התיירים מהאי הראשי. כל הנשים לבושות בלבוש מסורתי, חוץ מאחת. משיחה עם התייר הוותיק באי (בכל זאת הוא נמצא פה כבר יומיים שלמים) הבנו שרק מי שיש לה נזם, שעושים להן בגיל תעיר מאוד, רשאית להתלבש כך. לאני (זהו שנה של הבחורה) לא עשו נזם ולכן היא שונה מכולן, כנראה שלתמיד. הגברים כמובן לובשים בגדים רגילים, או בעיקר לא כל כך לובשים בגדים.
כל רכוש המשפחה שייך לאישה הכי מבוגרת, וכאשר היא עוברת לעולם הבא, הוא עובר לבאה אחריה. קצת משונה שזה המצב בחברה כל כך מסורתית ולא מתקדמת. ההשוואה שעלתה לי לראש היא כמובן מהתנ״ך שם לנשים היה אסור לרשת את רכוש המשפחה.
החדר שלנו באי כולל מיטה וכילה נגד יתושים, הרצפה מרוצפת חול והגג בנוי מקש. מיותר לציין שאין שירותים ומקלחת בחדר. יש מקלחת אחת לכל האי, בה משתמשים גם המקומיים.
מאחר והגענו לאי קטן חשבנו שנוכל ללמוד יותר על אורחות החיים של התושבים, אבל רוב היום הנשים סגורות במטבח והגברים לא נמצאים. השפה מהווה מחסום שכן הם יודעים רק ספרדית, וכפי שכבר הזכרתי הם לא כל כך מסבירי פנים.
עם כל אלו, החוויה הייתה מאוד טובה. האי שקט ויפהפה. הארוחות מוגשות לכולם יחד בצלצול הפעמון וכל המבקרים יושבים בשולחן ארוך ומתחברים - מי שהתיישבת לידו פעם ראשונה הופך לחברך הטוב ביותר. הגנרטור נכבה בשעה שמונה בערב, ולכן אפשר להבין מדוע יש תפוסה מלאה בארוחת הבוקר שמוגשת בשעה שבע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה