געגועים לקולומיה ,יוומן מסע

                  18-22.10.2017         

                                        געגועים לקולומיאה, יומן מסע
      פרק ראשון
1. במקום הקדמה
לבקשת אבא, כתבתי הקדמה לטיול לקולומיאה. המשך יבוא מתישהו.
- האם יתכן שאנשים יתגעגעו למקום שמעולם לא היו בו?
- האם יתכן שגעגועים כאלה יגרמו לאנשים לנסוע לאותו מקום?
- האם יתכן שתוך כדי הביקור יגיעו האנשים לכדי דמעות פעם אחר פעם?
- האם יתכן שהאנשים מישראל מכירים את האוכל האוקראיני טוב יותר מהמדריכה האוקראינית?
- האם יתכן שאנשים מגיעים למסעדה ומזמינים את כל מנות התפריט בחלק של המנות הראשונות?                                                       
- האם יתכן שאנשים יתחננו בפני מלצר שיגנוב להם מנת רגל קרושה        מחתונה סמוכה ?                                                                              על גדות הפרוט
- בקיצור, האם יתכן שאנשים ירגישו בבית במקום שכף רגלם מעולם לא דרכה בו, שאינם דוברים את שפתו, ושאפילו אינם מסוגלים לקרוא את שלטי החוצות?
ובכן, כן, כן, כן, כן, כן, כן וכן!
הכל התחיל מגעגועים לקולומיאה, חבל ארץ עלום שלא ידענו אפילו אם הוא קיים עדיין ובאיזה ארץ הוא נמצא.
הגעגועים נבנו במשך השנים על קילוגרמים של דגים מלוחים וגפילטע פיש, מאין ספור צלחות מרטטות של רגל קרושה, מקובים של מרק עוף צח וחמיצות מאדימות, מהררי קרפלך, ולא נשכח את המנדבורצ'יניק (עם ציר בקר כמובן). וזו רק רשימה חלקית. בקיצור, אתם מבינים שאלה געגועים עם בסיס איתן ביותר, שלא ניתן להתעלם מהם סתם כך, ובודאי שלא יחלפו מאליהם.
על ילדותם בקולומיאה מיעטו סבא שולם וסבתא אטקה לדבר.  ומיעטו זה הגזמה. איני זוכר שסבא שולם דיבר אי פעם על ילדותו
 בכפר אוברטין, על נערותו ובגרותו בקולומיאה ועל החודשים הארוכים ומאות הקילומטרים שעשה בדרכו לארץ ישראל, שכללו גם הברחת 3 גבולות, מעצר במשטרת רומניה ותלאות רבות נוספות.
גם סבתא אטקה כמעט ולא דיברה על קולומיאה. כשהיתה איתנו לא שמנו לב לכך, אבל היום כשאנחנו מנסים להיזכר בסיפורים שלה עולים בזיכרון שניים שלושה קטעי משפטים בלבד: החלקה על הקרח בנהר הפרוט, לימודי הוראה ב"גימנזיה" של הגויים ואימרת העל: "אצלנו בקרפטים....". וזה מ- 26 שנים של ילדות נערות ובגרות!
יתכן שההסבר טמון בכך ששנים ספורות לאחר שעלתה ארצה, שיכלה סבתא בשואה את כל משפחתה למעט אחותה פנצ'ו, כך שהעדיפה למחוק את הזכרונות. אבל סבא שולם, מרבית משפחתו הקרובה (הורים, אחים ואחיות) עלתה ארצה וניצלה. לך תדע...
בהמשך נספר על חוויותינו מטיול השורשים המופלא לקולומיאה וסביבתה. לא פשוט להעלות על הכתב חוויות חזקות כאלה, אבל ננסה

בתמונה : ביתם של שמואל ופרומה אייפרמן בככר פילסוצקי 2 קולומיאה.
            על המרפסת בתמונה הצבעונית : אמא ,עמית שמואל ,רועי צבי, אבשלום ויעל פרומה .
            למטה משפחת שמואל ופרומה אייפרמן
                                         
               
                                                                                             עמית

          

בקור באוקראינה אחרי החגים 2017

   

                   90 שנה לעלייתו של שלום לקס

  חמישה יצאו לאוקראינה, הם הגיעו ללבוב בחצות , עם שחר באוטובוס הגדול
ליד ההגה רועי צבי ועמית שמואל , בשורה השניה דיינה מדריכה ומתורגמנית ,
בשלישית אמא עדנה בת אטקה (אייפרמן ) ושלום לקס ומאחור מתרווחים יעל פרומה
ואבשלום . הם יצאו לדרך בעקבות משפחות שמואל ופרומה אייפרמן וצבי ורבקה 
לקס . 
  תחילה קולומיה ביתם של שמואל ופרומה אייפרמן בככר פלסוצקי 2 ו-7 כתובת לא ידועה ,זקן מהלך זיהה את המקום מסיפורי סבתא אטקה "הבית ליד בית העיריה ומגדל לו"  .  לאוקראינים לא מתאים פילסודסקי הפולני ועכשיו            . הבית בככר , שתי קומות ומרפסת רחבה
בו עמדו עד 1942 שמואל פרומה וילדיהם . המשפחה 

להוציא את אטקה ופניה נספתה כל כולה בשואה . באותה מרפסת עומדים הנכדה עדנה והנינים עמית שמואל ,רועי צבי , אבשלום ויעל פרומה .  " עם ישראל חי"

 מקולומיה לאוברטין ביתם של צבי ורבקה לקס בעליהם של מפעל סודה . גם כאן המקום לא ידוע וגם כאן איוון בן 92 זוכר והראה את המקום שם נותרה רק באר המים . איוון הגוי נזכר ושר לעדנה הנכדה באוקראינית מעורבת ביידיש זכר לימים ההם.

ליד הבאר ניצב רועי צבי . 

 ולא רק מיבנים גם זכרונות מבית הסבתא אטקה , נהר הפרוט 

הקפוא בחורף הרי הקרפטים ובמסעדות הקרפלאך ,הבורשט

הרגל הקרושה ,השטרודל .כאילו שיצאו ברגע זה ממטבחה בקרית משה . ובשווקים מלפפון חמוץ ועוגת הדבש המסורתיים .

     סיור קצר שכל רגע ורגע כולו חדווה וזכרונות מרגשים.

                       הנה מה טוב ומה נעים היות האחים ואמם גם יחד 
   

                             

                             ככר פיסוצקי 2                                  צלם : רועי צבי                 
                              

קיום מצוות עליה לרגל ואירוח אושפיזין

חג הסוכות תשמ'ח

קיום מצוות עליה לרגל ואירוח אושפיזין

קיימנו את מצוות העליה לרגל ואירוח האושפיזין בעיר העתיקה בחברתו של אבשל ואורחו 

ולא פסחנו על חמם אל עיין והחורבה ,מצורף קטע מדהים מהספר "מגדנות יחזקיהו" .       

      בו מוזכר יוסף שמואל הרשלר הסבא של סבי (יעקב שלמה) וששת ילדיו . ביניהם צבי אבי סבי .  

          יוסף שמואל ממייסדי פתח תקוה (תרל"ח 1878) היה בין המוחים והמחרימים  של בית הספר החילוני

שניסו להקים במקום .                                                                                            

      את דבריו השמיע בבית הכנסת "החורבה" שבעיר העתיקה ,שם הרים את קולו כקול הארי וזעק

    להחרמת בית הספר החילוני "וינועו אמות הסיפים ופחד נורא ואיום נפל על השומעים"

                                                                            

                              יוסף שמואל (נפטר 16.11.1893) בן 72 אשתו חנה (נפטרה 17.9.1907) בת 75

ערב ראה"ש תשע"ח אריאלה ועמית בי-ם של אז

                        ערב ראש השנה תשע"ח

                                        אריאלה ועמית בירושלים של אז

ירושלים, שלהי אוגוסט 2017

מסימני הזמן ברחמו:
- החומוס נשאר מדהים
- האורז בשעועית לא משהו (רחמו מתהפך בקברו)
- ווינשטפן מהחבית! (רחמו מתהפך בחזרה)
לקינוח קפצנו לסל מזון. (Sallemzon). שמורת טבע: אותה חנות, אותו מוכר (הבן או הנכד כנראה), אותם מצרכים, אותם מדפים, רק הדבש לא משהו. ובכלל, כמה חנויות נותרו בעולם שבהם הקונה עומד במקום, ומצידו השני של הדלפק מתרוצץ החנווני למצוא לו את כל שהוא מתאווה לו?
חמישי בלילה וירושלים הומה אנשים, בעיר העתיקה,  וגם שלמה ארצי מופיע בבריכת הסולטן והדג נחש בככר ספרא. אפילו בתל אביב אין דברים כאלו.
מופע חוצות בתיאטרון ירושלים על מוזיקה מהסרטים הערביים של ערב שבת, פריד אל אטרש, עבד אל ווהב, אום כולתום וחברים. לא נותר מקום אחד פנוי, וכולם שרים את השירים עם הזמרים. חוץ מאיתנו.

מעל כולם, שוק מחנה יהודה, ללא ספק מרכז חיי הלילה של העיר, הומה מאנשים בחצות. בכל הסמטאות פתחו שולחנות, ואין כסא פנוי. סטקיית חצות ממשיכה להחדיר טונות של כולסטרול לעורקי הרעבים. המתכון ללא שינוי, (לא מחליפים הרכב מנצח), אבל עם אריזה מודרנית.

ביום שישי, עם כניסת השבת - הכל מת. הכבישים והמדרכות מתרוקנים. איזה הבדל לעומת הערב הקודם. רק נהר אחד זורם בשצף קצף: חרדים מהשכונות החרדיות צועדים חיש מהר לאורך החומה, דרך שער יפו, בואך רחוב דוד וימינה לכותל.
ובכותל - קרניבל אמיתי. מאות מתפללי ערבית גודשים את הרחבה, קבוצות קבוצות לפי השיוך לחצר, לישיבה או לרב. כל קבוצה וסגנון התפילה שלה. ואנחנו, שאיננו בקיאים במנהגי התפילה ובקודי הלבוש השונים, מביטים בערב הרב של המתפללים כמו תיירים בספארי. רק מדריך חסר לנו...
אחד המתפללים הסביר לנו שכך הדבר מדי ערב שבת.

ובלילה, קונצרט בימקא במסגרת הפסטיבל הקאמרי. אותם אנשים מרחביה (אריאלה ספרה שלוש שופטות, ראינו אותם גם בשנה שעברה), השר לשעבר לא הגיע הפעם, נקווה שהוא בקו הבריאות, או שהתכנית,שכללה השנה מלחינים מודרניים יחסית, הרתיעה אותו.
                                                                 שנה טובה ומבורכת    עמית

מלחמת השחרור זכרונות ילדות

                                              ערב יום העצמאות 2017

 ילדותי:  זיכרונות  "נעימים" ממלחמת השחרור      

גדלתי בנחלת אחים ברחוב טבריה, ובמורדו עמק שהפריד בין השכונות היהודיות במזרח, לשייך באדר במערב, עמק שהפלחים זרעו בו שעורה גידלו ירקות בעל ובקיץ רעה שם הצאן.

העמק שתחילתו בשערי צדק (וואלאך) ובהמשכו מנזר המצלבה, למרגלות גבעת שהין והפיל בוקס נטה מערבה. זה היה חלק ממחוז ילדותי.

מלחמה – רעה חולה ,סבל, שכול וצער, יש בה מנצחים ויש בה ניגפים ובעת מלחמה יש גם ילדים ולא הייתי מציין זאת אלמלא מתכוון אני לשחוט פה פרה קדושה ולספר איך עברה עלי מלחמת השחרור כילד בכתה ח'. מסוף 1947 כ"ט בנובמבר היום בו הוחלט על הקמה מדינה יהודית. ביום בו החריפו הערבים את פעולות האיבה וחסמו למעשה את הדרך לירושלים ועד לתקופת ההפוגה השנייה ביולי 1948, המעבר למגורינו ביפו והשיבה לירושלים.

  ירושלים נחשבה למעשה כנצורה, אספקת המזון נמנעה, צינור המים פוצץ ואף על פי כן התבצעה חלוקה של ככרות לחם וחלוקת מים לשתייה וכד' מבורות האגירה של העיר.

כילד עניין הרעב והצמא בעיר מעולם לא הורגש ולא חשנו באגדות הרעב והצמא מאגדות המצור. עבורי ועבור חברי הייתה זאת תקופה מלאת חוויות ופעילות. בתקופת ההפגזות נהגנו לאסוף ולחפש את זנבות פגזי המרגמות שנורו ממזרח ע"י הירדנים ואת קלעי התותחים שנורו מדרום ע"י המצרים. החיפוש היה מעין תחרות וכל המרבה במציאות מנצח, התמחינו בסוגי התחמיש ובזיהוי רעשי ההתפוצצויות. אספנו כדורי רובה ושחקנו במקרונים שבתרמיל.

בביתנו שהיה מוגן יחסית מהפגזים התאספה המשפחה והבית שקק חיים.

בסוף חודש אפריל 1948 החלה המערכה לכיבוש קטמון, אנו הילדים ישבנו בחורשה מעל המצלבה מול הפיל בוקס ברחוב מטודלה וחזינו בלוחמי הפלמ"ח התוקפים את גבעת שהין בנסיונם להגיע למנזר סן סימון בקטמון.

סימני כדורים ורסיסים על קיר מנזר סן סימון

 המערכה היתה קשה הכוחות נסוגו ולבסוף משנכבשה השכונה הערבית נוצרית הנטושה החלה תקופת הביזה, אלפי תושבי ירושלים נראו נושאים רהיטים שטיחים חפצי ערך וכד'. אני חפצתי בספידומטר לאופניים נכנסתי לאחת הדירות שם פירקתי מונה חשמלי במטרה להתאימו לגלגל הקדמי של אופני, בחרתי כנראה בבית לא נטוש של עובד או"ם, שם בעזרת המשטרה הובילוני לכלא במחנה יהודה. קרוב לחצות פדה אותי אבי בערבות (מהספידומטר שכחתי).

ג'מאל פאשה - 1914

בתי הספר נסגרו ושוחררנו מהלימודים, ביולי 1948 החלה הפוגה שניה ונסתיימה החגיגה. זאת התקופה שעובדי ממשלת המנדט הועברו מהעיר לתל אביב כדי להקים את הממשל הישראלי החדש. נסענו בדרך בורמה המשובשת מערבה, בסרפנטינה נמשכו המכוניות ע"י טרקטורים. קבלנו דירה נטושה בשדרת ג'מאל פאשה ביפו ובעורף הבית פרדסים נטושים.

בחמישית למדתי בשבח הצטרפתי לקן מרכז של התנועה המאוחדת, שחיתי בירקון ולאלטלנה השרופה.

בתום השנה חזרנו לירושלים, נגמרה עבורי מלחמת השחרור, עזבנו את נחלת אחים ועברנו לגור ברחוב מרדכי היהודי בבקעה.

שייך באדר – כפר ערבי, היום גבעת רם, שם, בניני האומה, המלון, בית המשפט העליון, קרית הממשלה, במחצבה הנטושה בית הקברות לחללי המלחמה של ירושלים ועוד.

העמק – כיום גן סאקר, בתקופת המלחמה נסלל שם מסלול המראה ונחיתה למטוסים קלים, הקשר היחידי לירושלים.

גבעת שהין– היום האזור של רחוב טשרניחובסקי

הפילבוקס – (פיל=גלולה) עמדה גלילית גבוהה ומבוצרת ברחוב עזה ,שם החלה המתקפה על גבעת שהין

קטמון – קאטו מונסטיר = ליד המנזר (סן סימון)

דרך בורמה – דרך עפר משובשת עוקפת שער הגיא  ולטרון , מבית ג'יז (הראל) לבית מחסיר (בית מאיר)

נחשבה כנצורה – למעשה הגיעה כמות קטנה של מזון על ידי ג'יפים

צנור המים – מראש העין לירושלים דרך לטרון שער הגיא וסריס (שואבה)

שדרת ג'מאל פאשה – היום שדרות ירושלים ביפו
ספידומטר - ניסיונות של האו'מ לפגוע בהייטק ישראלי                
          

פילבוקס ירושלמי

              



                               

ערב יום השואה \ דור

                                                                                                 ערב יום השואה 2017
                                           מחדרו של דור בבית הילל

גודל המערכת

רציתי בהתחלה לתת כותרת אחרת לגמרי. רציתי לכתוב - אני שונא את צה"ל. אבל אחרי חשיבה ארוכה, הבנתי שלהגיד מילים כל כך חזקות שאני שומר בדרכ לאנשים מאוד ספציפים, על המערכת שאני משרת בה ונותן את עצמי אליה זה קצת מוגזם.
אבל למה אני שונא את צה"ל?
ערב יום השואה, יום ראשון ה23.4. אני יושב בחדר, רואה משחק של ארסנל בטלפון. שש ורבע מקבל שיחת טלפון מהרספ שלי, דור 18:30 כל הפלוגה גלחצ כומתה אחרי שיפור גילוח ברחבת דגל לטקס יום השואה. סתם כדי שתבינו, הצלחת המשימה להביא את כל הפלוגה לשם ברבע שעה, שקולה לעלייתה של קטמון לליגת העל. נו שויין, מגיעים מזיעים וסחוטים, נעמדים בשלשות כמו שהרסר של גבעתי ביקש( אתן רקע בקצרה, הגדוד שלי תופס את גזרת אגודת 91 - במילים אחרות: ראש הנקרה עד הר דב. מפקדת הגדוד יושבת במתת ושאר הפלוגות פזורות בגזרה. הפלוגה שלי יושבת בבית הילל בבסיס של גבעתי). 18:45 מתחיל הטקס. הטקס מקצה לקצה ערך 9 דקות. 9 דקות שלמות, זה מה שמגד גבעתי פינה בלוז שלו. 9 דקות אשר מתוכן שרנו את התקווה ומשקית חינוך שרה שיר. מה נשאר? בערך כלום. הורידו את הדגל לחצי התורן, ואז מגד גבעתי עלה לדבר. המגד הקריא את פקודת יום של הרמטכ"ל(שדרך אגב הייתה מנוסחת יוצא מן הכלל וכתובה מעולה). המגד שלהם לא הצליח לחבר שתי מילים בלי לטעות, בקושי הצליח להגיד את השם גדי אייזנקוט בלי לטעות. אמר תודה רבה, שרנו את התקווה והתפזרנו לפלוגות. זהו, 9 דקות טקס ליום השואה, זה מה שהמערכת נתנה מעצמה לכבוד היום הזה, 9 דקות שלמות.
מאותו רגע, מי שהיה צריך לעלות לשמירה עלה, מי שהיה צריך להמשיך בנוהל קרב המשיך, והכל התנהל כרגיל. דרך אגב, גם את המשחק של ברצלונה ראו באותו ערב.
בבוקר, הצוותים המשיכו בעבודותם ואנשים בכלל שכחו שיש צפירה(שתבינו כמה השגרה הזאת הזויה). הצלחתי לכנס את כל הפלוגה במרכז פלוגה לצפירה ולאחר מכן הקראתי איזשהו קטע קטן שמצאתי באינטרנט. חשוב מכל אמרתי להם: במערכת כ"כ גדולה, שבא השגרה היא להגן ולשמור על ביטחונם של אזרחי ישראל, דבר שלא יכול להיפסק אף פעם, קשה מאוד לשמור על הימים האלה כמו שצריך ולכבד אותם, ופה המקום של כל אחד מאיתנו לכבד ולזכור בדרך שלו, איך שהוא מתחבר ואיך שהוא מרגיש שנכון לזכור את הימים האלו.
זה בעצם המסקנות שלי מהיום הזה. אני בתור מפקד בצה"ל, שמאמין שכל מי שקורא את זה הוא מפקד בעצמו. בין אם זה במוזיאון או בקשת, ובין אם זה בפעולה בצופים, או אולי בבית.
תשנו ותשפיעו למען היום הזה, כדי שהוא לא יישכח אף פעם וההיסטוריה לא תוכל לחזור על עצמה.
בשביל זה אני פה עכשיו, בשביל זה הצעירים שבחבורה יהיו פה אחרי זה.

                                                                   

הספד למאיר איינשטיין

                                            הספד למאיר איינשטיין                         24.3.17

דור

שעה וחצי לטיפ אוף, אולם מלחה בירושלים. שידור יורוקאפ ראשון שלי, מתרגש כמו ילדה קטנה. פתאום מגיע לעמדת השידור מאיר איינשטיין, שידור ראשון שלי איתו. מסתכל עליי, וחוזר לעיין בדפים. בלב פחדתי, חשבתי שהוא לא יתייחס אליי בכלל, מאלה שרואים שהייתי ילד ולא נחמדים. רק קיוויתי שהוא יישאל אותי משהו ואשלוף לו את הנתון. אחרי כמה דקות שאל אותי אם אני חדש פה ואיך קוראים לי? בחצי גמגום עניתי כן, קוראים לי דור. הוא מיד שאל אם אני הבן של אבשי, וחייך שאנחנו דומים. 

במהלך המשחק הוא לא הפסיק לשאול שאלות, טריוויות וסטטיסטיקות שאף שדר לא ביקש ממני בחיים. הוא חי את המשחק, שידר בכזאת התלהבות, שאחרי שלוש דקות במשחק כל הפחד נעלם. 

אני גדלתי על מאיר איינשטיין. הוא ליווה אותי ברוב הרגעים הספורטיביים שיישארו איתי לנצח. הייתה לי הזכות לעבוד עם בן אדם ענק, הרבה לפני שהוא שדר. בתמונה אני בן 7, יושב בכיסא של הגדול מכולם - שעתיים לפני השוויון של באדיר לרשת של צרפת.   

השבר בין אשכנזים למזרחים - תגובה מאת אריק (חבר שלי)

אריק יוסף, קיבוץ מענית, מרץ 2017
תגובה לבלוג של סבא יענקלה

לשאלת סבא יענקלה, האם יש מחיצה, אז יש, כמובן שיש. זה אינו שבר לדעתי.

זה דומה יותר לשני עמים. שני מחנות עם שני קודי התנהגות שונים עם רקע שונה ועם בתים שונים בערים וסביבה שונה שנבנו מתרבויות שונות. 

כיוון שהתרבות בצורה כללית, נשמרת, אז כך נשמרים גם הקודים. 

בשוק מחנה יהודה ביבי הוא המלך ובקיבוץ ביבי הוא מכה למדינה, גם שמיר וגם בגין בזמנו.

רק כיום אנחנו יכולים להסתכל לאחור על המנהיגים ולחשוב קצת אחרת , למרות שבתרבות המזרחית

רבין לעולם יהיה בוגד. לא מכה. בוגד. כי ככה זה בבית המזרחי. לא שוכחים ולא סולחים ומה שאבא אומר זה קדוש.

גם כשאבא נותן סטירה, וקצת שותה, והוא בכלל פועל ייצור בדלתא כבר שלושים שנה, אבל...זה מה אבא

אמר. ביבי המלך. ומצביעים ליכוד. למה? כי האשכנזים מאנייקים מושחתים .כשדרעי מושחת אז רודפים את המזרחיים. 

כמה אשכנזים יש בלה פאמיליה? נכון. כלום. אף אחד. זה בתרבות. זה בבית. מותר להרוג את האויב. אפילו רצוי. מי זה האויב? הקיבוצניקים, אוהדי הפועל, השמאל, רבין , פלסטינים, ערבים ככלל, כווולם זה האויב. בלי הבדל דת גזע ומין .כי באמת זה לא משנה. אם אתה מזרחי אז אפשר לדבר. אם אתה קיבוצניק אז לך קיבינימט. אתה שמאלני בוגד.

רטוריקה של פאשיסטים. הימין הוא אלים. לא כל הימין. אבל קווים לדמותו. אז כן. הוא אלים. לה פאמיליה - אלים. רצח פוליטי - ימין את השמאל. זה בתרבות. תרבויות לא משתנות ולכן זה קיים גם היום ויתקיים עוד הרבה מאוד שנים. לדעתי לעולם . 

ומה הלאה? עד שלא יהיה רע מאוד אז לא יהיה יותר טוב. ולצערי, בצורה לא הגיונית, עדיין טוב. אפילו טוב מאוד.

אבנרי רוצה לסיים את הכיבוש. גם אני. כולנו. הימין ע"י טראנספר, השמאל ע"י שתי מדינות לשני עמים. לצערי אני לא צופה שאף אחת מהדרכים תעבוד. לעולם נאכל חרב. אבל גם אם לשיטת אבנרי מחר יהיה שלום ופיוס ושקט ירד על ישראל (מה שפשוט לא נראה סביר ) ונתפנה כהגדרתו לאיחוי השבר, אני טוען שלעולם לא נוכל לתקן את השבר. כי הוא אינו שבר. הוא תרבות. הוא פער תרבותי שלא ניתן לגשר עליו. שני קוים מקבילים שלעולם לא ייפגשו.

אני לא מזרחי אבל גם לא אשכנזי כהגדרתו. מעולם גם לא חשבתי במונחים כאלו. כיוון שגדלתי בבית בו אבא היה עירקי מצביע ליכוד ,קיבוצניק, עם חליל ביד ואמא פולניה מצביעת מרצ גם בלי לדעת מה מרצ אומרת, ותחת חינוך קיבוצי מתירני נטול אלימות אני נוטה להאמין שגדלתי בתרבות וינקתי משדיה את חופש הבחירה והדעות היותר שמאלניות.
מי שגדל בשדרות לא חושב כמוני. הוא ינק משהו אחר. תרבות אחרת. אוכל אחר. 

במציאות כל כך צינית, במחוזות האין חוק של קרית ארבע ומזרח ירושליים בהוויה בה נוער יהודי יכול לצור על בתים של ערבים ברובע המוסלמי בירושלים ללא פחד, במציאות כזו 18 חודשי מאסר לחייל טיפש שעבר על החוק הם בעיני ניצחון קטן לשלטון החוק ולשכל הישר .

האם נוצר שבר או קיימת מחיצה בין אשכנזים ומזרחים

              בעקבות מאמרו של אורי אבנרי "איך ומתי נוצר שבר בין המזרחים והאשכנזים"
                              לדעתי השבר לא נוצר ,המחיצה קיימת

ילדים יקרים ערב טוב

בעניין   " איך ומתי נוצר השבר בין אשכנזים למזרחים "

 תחילה גילוי נאות , אהבתי מאד לקרוא את " העולם הזה " (צהבהבון) ,לרוב לא הסכמתי עם דעותיו הפוליטיים ,    בבית שולם לקס 

נחשב הדבר ככפירה משל להכנסת הברית החדשה לבית כנסת . בעניין הזה ראה בי מעין בוגד

​    

כדרכם של מ

פא'יניקים .

​               ​

אבנרי עתונאי מבריק ,הכתבה על מצבנו כיום מדוייקת עם כמה הסתייגויות.

לדעתי מעולם לא נוצר שבר ,תמיד הייתה מחיצה בין העדות , לדוגמא : בנחלת אחים שכונה מעורבת שבה גדלתי רבים מחברי היו מזרחים

​ ​

(קראנו להם ספרדים ) 

 אבל בתנועה ובצופים היו רק אשכנזים . רוב רובם של חברינו אשכנזים או משתכנזים . האם זה שבר שנוצר ? או מחיצה קיימת ,נראה לי שהמצב דומה גם אצלכם .

והעיקר

​,​

  בעניין הפוליטי , כפי שאיני מחדש ,גם  לדעתי יש לסיים את הכיבוש מיד , דרכי שונה מדרכו

 מאחר שאיני ​

מאמין

​ בדו שיח עם הערבים​

  ואבנרי מאז ומתמיד נפגש למשל עם ערפאת למרות שהמעשה היה בלתי חוקי. 

הליכוד מפלגה מזרחית והצמרת האשכנזית מצויה בה זמנית מתוך ההבנה שרק שם יכולתם

​  ​        

לשבת בשילטון .  ולדעתי ברגע שהכניסו את הרחם המזרחית לקלפי, הרי

 

​

בדמוקרטיה , מונצחת שלטונם העתידי של המזרחים ..

 צריך להבין שהמוסר המערבי האשכנזי שונה מהמוסר המזרחי של ארצות המזרח

  לסיכום תיעוד מדוייק של אבנרי אודות מצבנו DOUSE POINT

נ.ב.   ב.ג., אולמרט וזיוה שפיר לפני 40 שנה 

               מכאן אתם יכולים להבין את הגבתו של סבא שולם

  

                                          

איך ומתי נוצר השבר בין אשכנזים למזרחים

מאת: סבא יענק'לה

זו תגובה למאמר דיעה שפורסם ב"הארץ" ע"י אורי אבנרי.
הכתבה המקורית נמצאת כאן

ילדים יקרים ערב טוב,

תחילה גילוי נאות , אהבתי מאד לקרוא את " העולם הזה " (צהבהבון),

לרוב לא הסכמתי עם דעותיו פוליטיים. בבית שולם לקס (אבא של סבתא עדנה) נחשב הדבר ככפירה משול להכנסת הברית החדשה לבית כנסת. בעניין הזה ראה בי מעין בוגד כדרכם של מפא'יניקים.

אבנרי עתונאי מבריק ,הכתבה על מצבנו כיום מדוייקת עם כמה הסתייגויות.

לדעתי מעולם לא נוצר שבר ,תמיד הייתה מחיצה בין העדות, לדוגמא : בנחלת אחים שכונה מעורבת רבים מחברי היו מזרחים (קראנו להם ספרדים )  אבל בתנועה ובצופים היו רק אשכנזים . רוב רובם של חברינו אשכנזים או משתכנזים . האם זה שבר שנוצר או מחיצה קיימת ? נראה לי שהדבר דומה גם אצלכם.

העיקר   בעניין הפוליטי , כפי שאיני מחדש ,גם  לדעתי יש לסיים את הכיבוש מיד , דרכי שונה מדעתו מאחר שאיני מאמין בדו שיח עם הערבים.  ואבנרי מאז ומתמיד נפגש למשל עם 

ערפאת למרות שהמעשה היה בלתי חוקי. 

הליכוד מפלגה מזרחית והצמרת האשכנזית מצויה בה זמנית מתוך ההבנה שרק שם יכולתם לשבת בשילטון וכפי שציינתי ברגע שהכניסו את הרחם המזרחית לקלפי, בדמוקרטיה , מונצחת שלטונם העתידי של המזרחים .

  לסיכום תיעוד מדוייק של מצבנו DOUSE POINT

נ.ב.   ב.ג., אולמרט וזיוה שפיר לפני 40 שנה .

אשמח לשמוע את דעתם של בני הדור הצעיר יותר? האם קיימת מחיצה כזו או שזה ענין של "פעם"?

לקראת בת המצווה של נעמה

                                                  

                                                                                                 ט'ו  בשבט תשע"ז
                                                                                                    11.2.2016

                              הכנות לחגיגתה של נעמה וסיור מעניין

   רוחות מנשבות במבשרת , עולות מן הוואדי לתוך מרתפם של אורית ורועי ומאיימות לשבש
את שמחת בת המצווה.
   המרתף כבר מקושט מחגיגת  הריקודים (בלווי דיסק ג'וקי DJ) לחברותיה של נעמה . ותחזית  הרוחות מאיימת על החגיגה המשפחתית .
  הצטרפתי לרועי בדרכו לצומת יריחו ,שם בבית המלאכה מזמינים יריעה שקופה לחסום את הרוחות מהמרתף.

  סיימנו ויצאנו לסיור באזור , תחילה יצאנו לקאסר אל יהוד (ארמון היהודים) שעל גדות הירדן,
במקורותינו נקרא המקום בית-ברא (שופטים) ,בברית החדשה בית עברה או בית הערבה  והוא המקום שיהושוע ובני ישראל חצו את הירדן מערבה . מכאן אליהו ואלישע חצו את הנחל מזרחה     שם עלה אליהו השמימה.

   במקום זה הטביל יוחנן את ישו וכאן חזה את " ההתגלות "  זה המקום הקדוש לנוצרים ונקרא  הבפטיסמאל.
  במקום אתר מטופח ,סככות , חנות מזכרות ומדרגות לתוך הנחל לצורך ההטבלה.
במגרש החניה הרבה אוטובוסים , בסככות קבוצה גדולה של קוריאנים מפליאים לשיר בדבקות
בהדרכת המטיף . עשרות צליינים לבושים בכותנות לבנות בדרכם אל הנחל ,אחרים כבר נטבלים
וזוכים לברכת הכומר.

בדרכנו חזרה לא פסחנו על "דיר ח'גלה" מנזר יווני אורתודוקסי שנבנה במקום בו הקדוש גרונימוס
פגש באריה פצוע , הצליח לרפאו והפכו לחיית מחמד . המקום נקרא על שם הישוב חגלה גבול
נחלת שבט בנימין ושבט יהודה .
        סוף דבר.
   זו לא הייתה נסיעה בודדת למחרת רועי הביא את היריעה ,היריעה קצרה (טעיתי במדידה)
נסע בשלישית מסתבר שגם הגוי טעה , לכן התיקון בקשיש ומיזרון מרופד ומפואר כפיצוי .

          החגיגה התקיימה ברוב פאר , מזון משובח , זמר , מצגת  , ובעיקר משפחה חמה ונפלאה.
    הרוח נשארה בחוץ.