מלחמת השחרור זכרונות ילדות

                                              ערב יום העצמאות 2017

 ילדותי:  זיכרונות  "נעימים" ממלחמת השחרור      

גדלתי בנחלת אחים ברחוב טבריה, ובמורדו עמק שהפריד בין השכונות היהודיות במזרח, לשייך באדר במערב, עמק שהפלחים זרעו בו שעורה גידלו ירקות בעל ובקיץ רעה שם הצאן.

העמק שתחילתו בשערי צדק (וואלאך) ובהמשכו מנזר המצלבה, למרגלות גבעת שהין והפיל בוקס נטה מערבה. זה היה חלק ממחוז ילדותי.

מלחמה – רעה חולה ,סבל, שכול וצער, יש בה מנצחים ויש בה ניגפים ובעת מלחמה יש גם ילדים ולא הייתי מציין זאת אלמלא מתכוון אני לשחוט פה פרה קדושה ולספר איך עברה עלי מלחמת השחרור כילד בכתה ח'. מסוף 1947 כ"ט בנובמבר היום בו הוחלט על הקמה מדינה יהודית. ביום בו החריפו הערבים את פעולות האיבה וחסמו למעשה את הדרך לירושלים ועד לתקופת ההפוגה השנייה ביולי 1948, המעבר למגורינו ביפו והשיבה לירושלים.

  ירושלים נחשבה למעשה כנצורה, אספקת המזון נמנעה, צינור המים פוצץ ואף על פי כן התבצעה חלוקה של ככרות לחם וחלוקת מים לשתייה וכד' מבורות האגירה של העיר.

כילד עניין הרעב והצמא בעיר מעולם לא הורגש ולא חשנו באגדות הרעב והצמא מאגדות המצור. עבורי ועבור חברי הייתה זאת תקופה מלאת חוויות ופעילות. בתקופת ההפגזות נהגנו לאסוף ולחפש את זנבות פגזי המרגמות שנורו ממזרח ע"י הירדנים ואת קלעי התותחים שנורו מדרום ע"י המצרים. החיפוש היה מעין תחרות וכל המרבה במציאות מנצח, התמחינו בסוגי התחמיש ובזיהוי רעשי ההתפוצצויות. אספנו כדורי רובה ושחקנו במקרונים שבתרמיל.

בביתנו שהיה מוגן יחסית מהפגזים התאספה המשפחה והבית שקק חיים.

בסוף חודש אפריל 1948 החלה המערכה לכיבוש קטמון, אנו הילדים ישבנו בחורשה מעל המצלבה מול הפיל בוקס ברחוב מטודלה וחזינו בלוחמי הפלמ"ח התוקפים את גבעת שהין בנסיונם להגיע למנזר סן סימון בקטמון.

סימני כדורים ורסיסים על קיר מנזר סן סימון

 המערכה היתה קשה הכוחות נסוגו ולבסוף משנכבשה השכונה הערבית נוצרית הנטושה החלה תקופת הביזה, אלפי תושבי ירושלים נראו נושאים רהיטים שטיחים חפצי ערך וכד'. אני חפצתי בספידומטר לאופניים נכנסתי לאחת הדירות שם פירקתי מונה חשמלי במטרה להתאימו לגלגל הקדמי של אופני, בחרתי כנראה בבית לא נטוש של עובד או"ם, שם בעזרת המשטרה הובילוני לכלא במחנה יהודה. קרוב לחצות פדה אותי אבי בערבות (מהספידומטר שכחתי).

ג'מאל פאשה - 1914

בתי הספר נסגרו ושוחררנו מהלימודים, ביולי 1948 החלה הפוגה שניה ונסתיימה החגיגה. זאת התקופה שעובדי ממשלת המנדט הועברו מהעיר לתל אביב כדי להקים את הממשל הישראלי החדש. נסענו בדרך בורמה המשובשת מערבה, בסרפנטינה נמשכו המכוניות ע"י טרקטורים. קבלנו דירה נטושה בשדרת ג'מאל פאשה ביפו ובעורף הבית פרדסים נטושים.

בחמישית למדתי בשבח הצטרפתי לקן מרכז של התנועה המאוחדת, שחיתי בירקון ולאלטלנה השרופה.

בתום השנה חזרנו לירושלים, נגמרה עבורי מלחמת השחרור, עזבנו את נחלת אחים ועברנו לגור ברחוב מרדכי היהודי בבקעה.

שייך באדר – כפר ערבי, היום גבעת רם, שם, בניני האומה, המלון, בית המשפט העליון, קרית הממשלה, במחצבה הנטושה בית הקברות לחללי המלחמה של ירושלים ועוד.

העמק – כיום גן סאקר, בתקופת המלחמה נסלל שם מסלול המראה ונחיתה למטוסים קלים, הקשר היחידי לירושלים.

גבעת שהין– היום האזור של רחוב טשרניחובסקי

הפילבוקס – (פיל=גלולה) עמדה גלילית גבוהה ומבוצרת ברחוב עזה ,שם החלה המתקפה על גבעת שהין

קטמון – קאטו מונסטיר = ליד המנזר (סן סימון)

דרך בורמה – דרך עפר משובשת עוקפת שער הגיא  ולטרון , מבית ג'יז (הראל) לבית מחסיר (בית מאיר)

נחשבה כנצורה – למעשה הגיעה כמות קטנה של מזון על ידי ג'יפים

צנור המים – מראש העין לירושלים דרך לטרון שער הגיא וסריס (שואבה)

שדרת ג'מאל פאשה – היום שדרות ירושלים ביפו
ספידומטר - ניסיונות של האו'מ לפגוע בהייטק ישראלי                
          

פילבוקס ירושלמי

              



                               

ערב יום השואה \ דור

                                                                                                 ערב יום השואה 2017
                                           מחדרו של דור בבית הילל

גודל המערכת

רציתי בהתחלה לתת כותרת אחרת לגמרי. רציתי לכתוב - אני שונא את צה"ל. אבל אחרי חשיבה ארוכה, הבנתי שלהגיד מילים כל כך חזקות שאני שומר בדרכ לאנשים מאוד ספציפים, על המערכת שאני משרת בה ונותן את עצמי אליה זה קצת מוגזם.
אבל למה אני שונא את צה"ל?
ערב יום השואה, יום ראשון ה23.4. אני יושב בחדר, רואה משחק של ארסנל בטלפון. שש ורבע מקבל שיחת טלפון מהרספ שלי, דור 18:30 כל הפלוגה גלחצ כומתה אחרי שיפור גילוח ברחבת דגל לטקס יום השואה. סתם כדי שתבינו, הצלחת המשימה להביא את כל הפלוגה לשם ברבע שעה, שקולה לעלייתה של קטמון לליגת העל. נו שויין, מגיעים מזיעים וסחוטים, נעמדים בשלשות כמו שהרסר של גבעתי ביקש( אתן רקע בקצרה, הגדוד שלי תופס את גזרת אגודת 91 - במילים אחרות: ראש הנקרה עד הר דב. מפקדת הגדוד יושבת במתת ושאר הפלוגות פזורות בגזרה. הפלוגה שלי יושבת בבית הילל בבסיס של גבעתי). 18:45 מתחיל הטקס. הטקס מקצה לקצה ערך 9 דקות. 9 דקות שלמות, זה מה שמגד גבעתי פינה בלוז שלו. 9 דקות אשר מתוכן שרנו את התקווה ומשקית חינוך שרה שיר. מה נשאר? בערך כלום. הורידו את הדגל לחצי התורן, ואז מגד גבעתי עלה לדבר. המגד הקריא את פקודת יום של הרמטכ"ל(שדרך אגב הייתה מנוסחת יוצא מן הכלל וכתובה מעולה). המגד שלהם לא הצליח לחבר שתי מילים בלי לטעות, בקושי הצליח להגיד את השם גדי אייזנקוט בלי לטעות. אמר תודה רבה, שרנו את התקווה והתפזרנו לפלוגות. זהו, 9 דקות טקס ליום השואה, זה מה שהמערכת נתנה מעצמה לכבוד היום הזה, 9 דקות שלמות.
מאותו רגע, מי שהיה צריך לעלות לשמירה עלה, מי שהיה צריך להמשיך בנוהל קרב המשיך, והכל התנהל כרגיל. דרך אגב, גם את המשחק של ברצלונה ראו באותו ערב.
בבוקר, הצוותים המשיכו בעבודותם ואנשים בכלל שכחו שיש צפירה(שתבינו כמה השגרה הזאת הזויה). הצלחתי לכנס את כל הפלוגה במרכז פלוגה לצפירה ולאחר מכן הקראתי איזשהו קטע קטן שמצאתי באינטרנט. חשוב מכל אמרתי להם: במערכת כ"כ גדולה, שבא השגרה היא להגן ולשמור על ביטחונם של אזרחי ישראל, דבר שלא יכול להיפסק אף פעם, קשה מאוד לשמור על הימים האלה כמו שצריך ולכבד אותם, ופה המקום של כל אחד מאיתנו לכבד ולזכור בדרך שלו, איך שהוא מתחבר ואיך שהוא מרגיש שנכון לזכור את הימים האלו.
זה בעצם המסקנות שלי מהיום הזה. אני בתור מפקד בצה"ל, שמאמין שכל מי שקורא את זה הוא מפקד בעצמו. בין אם זה במוזיאון או בקשת, ובין אם זה בפעולה בצופים, או אולי בבית.
תשנו ותשפיעו למען היום הזה, כדי שהוא לא יישכח אף פעם וההיסטוריה לא תוכל לחזור על עצמה.
בשביל זה אני פה עכשיו, בשביל זה הצעירים שבחבורה יהיו פה אחרי זה.