שניצל עגל ומסעדת פינק המיתולוגית

פינק בר-מסעדה, רחוב ההסתדרות 2 פינת המלך ג׳ורג החמישי

בשנת 1932 הוקמה ע״י משה פינק ונמכרה לרוטשילד, לימים הפך המלצר עזריאלי לחתנו ולשותפו בעסק.

הבר התפרסם בעולם כאחד מ 50 הברים הטובים ובזכות מרק הגולש והשניצל, שועי עולם ביקרו שם מהנציב העליון, קציני צבא גבוהים ,שרי ממשלתנו ,הבוהמה של אז ,שחקנים בעלי אוסקר ועוד.

היום התארחה בביתנו עדנה עזריאלי בתו של רוטשילד ומדבריה: "השניצל מבשר פילה של עגל חלב״

לפניכם הסיפור המרתק כולו. שימו לב לדעתו של רוטשילד על ״פינתי״ השכנה. 

והכל מתוך  ״ עולם שהולך ונעלם ״   

"הארץ", 5.12.2005, מאת: אלון הדר

עד הלקוח האחרון

אחרי 73 שנים נסגר הבר-מסעדה הירושלמי פינק, שכבר היה לאגדה. בעליו האחרון, מולי עזריאלי, אומר שזה היה נכס לאומי, בית מקדש, סלע גיברלטר של ירושלים. איך יכול העולם להמשיך להתקיים בלי מרק הגולש והשניצל של פינק?

מולי עזריאלי יושב על ספת העור בסלון ביתו ומביט בדממה על נר התמיד. 70 שנה דלק נר שעווה מדי ערב בבר הירושלמי פינק, והאיר על מאות בקבוקי המשקה, ששת שולחנות הפורמייקה והשעון העתיק, שלא הוחלפו במשך השנים. כשנמס הנר על בקבוק הוויסקי, הוצב במקומו נר נוסף. הטקס הכמעט דתי הזה נקטע לפני כמה שבועות, אז החליט בעל הבית עזריאלי לסגור את הבר הוותיק בארץ, שהפך עם השנים למוסד הבוהמי האחרון ששימר בקנאות את תרבות הייקים בעיר הקודש.

מאחורי דלתות הבר עובדים בימים האחרונים פועלים ומשפצים את המקום. המרצפות הארמניות כבר נעלמו, כמו גם פריטים אחרים שאפיינו את הבר שמשך אורחים ידועים ובהם ארתור רובינשטיין, ליאונרד ברנשטיין, גינתר גראס, מרק שאגאל, קירק דגלאס, רומי שניידר, ויטוריו דה סיקה, פול ניומן ועוד. גם עיתונאים זרים נהגו לשבת בבר, עם המטבח האוסטרו-הונגרי, שהוכתר שלוש פעמים ב"ניוזוויק" כאחד מ-50 הברים הטובים בעולם. אמנים חסרי פרוטה נהגו לשלם תמורת קערת מרק גולש בשרבוט של איור חינני, נציגי הבוהמה (אלכנסדר פן, דן בן אמוץ, עמוס קינן, משה שמיר) חרזו שירים ארוטיים בספר האורחים ופוליטיקאים (מגולדה מאיר ועד בנימין נתניהו) קיימו שם פגישות חשאיות.

בשבועות האחרונים ממשיכים לבוא אל פינק לקוחות ותיקים, שעוד לא שמעו את החדשות, ומגלים כי בר הבית שלהם, זה שבמשך כל השנים הגיש אותו תפריט של שניצל עגל וסטרוגנוף, כבר אינו קיים. "אנשים עומדים בוכים ליד הדלתות של הפינק ושואלים בקול רם לאן נלך", אומר עזריאלי. "זו רעידת אדמה אמיתית לכל יודע דבר. עשיתי גלים בעמק החולה, גלים בכנרת. עורכי דין, חברי כנסת, כולם מזילים דמעות. כתבתי על הדלת ?לצערנו אחרי 70 שנה נאלצנו לסגור את פינק. תודה שנתתם לנו להיות חלק בחייכם'. האמת, הם צריכים להודות למוסד שמילא את חייהם".

מה ייפתח במקום הפינק?

"לא מעניין אותי מה יפתחו שם. הקבלן כבר עושה שמות ונקמות. כמו שזה נראה במדינה הזאת, בסוף זה יהיה דוכן פלאפל".

אז איך מוסד ותיק כזה נסגר? השקיעה היתה הדרגתית. לפני שנתיים עזריאלי חלה, ובניו מילאו את מקומו בבר (אשתו לא יכלה להירתם למשימה: היא עובדת כמנהלת היחסים הבינלאומיים בלשכתו של נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק). לפני כשנה אף הפקיד את שרביט הניהול בידי עובדיו. היתה גם אפיזודה קצרה של הסבת המסעדה לכשרה. כל הניסיונות נכשלו. עזריאלי לא היה מרוצה. הוא הרגיש שאף אחד אינו יכול לשמר את מורשת רוטשילד, ובניו - ערן, בן 30, ועמיר, בן 27 - לא הסכימו לשאת את הנטל. הוא נותר לבדו. ואז התגבשה אצלו ההחלטה על הסגירה.

בכל אותה תקופה הבחינו חדי העין שמשהו קורה, אבל לא הניחו שזה יוביל לסגירתן של דלתות העץ הכבדות. פינק זה מיתוס ומיתוס לא יכול להיחרב, הם האמינו. אפילו המפיק מיכה שגריר והבימאים תומר שני ורן לנדאו, שצילמו בשנה האחרונה את הסרט "שטרודל בטחינה" - על יחסי הגומלין בין הבר הסנובי לחומוסייה העממית "פינתי" הצמודה אליו - לא העלו בדעתם שהם מתעדים למעשה את ימיו האחרונים של פינק. את תמונת הדלתות הסגורות ועליהן שלט המודיע על הסגירה הם הוסיפו רק בשלב העריכה של הסרט, שישודר במוצאי שבת ב-yes דוקו.

שיח של משוגעים

זה התחיל במשקפת צבאית. עזריאלי, אז רס"ן משוחרר שעבד בהסברה ובליווי משלחות צבאיות בחו"ל, השקיף מבית הוריו אל בית הרוטשילדים, בקומה שמעל הפינק. המטרה: עדנה, בתו היפה של אדון רוטשילד, האיש שהפך את פינק מכוך אפלולי לאתר עלייה לרגל של שועי עולם. עזריאלי המשיך לצפות בבת של השכן, עד שיום אחד היא פגשה בו ברחוב ונזפה בו על המציצנות. כשהתעניין לדעת כיצד חשפה את תחביבו, שלפה מכיסה משקפת תיאטרון קטנה.

המפגש הוליד רומן, ועזריאלי הוזמן לסעוד לראשונה בחייו במסעדה. שנתיים לאחר החתונה, כשחגג החתן יום הולדת 32, ביקשה אשתו מאביה להכניס את בעלה למועדון הסגור. "הוא חשב שזה בדיחה. לא היו למולי התכונות שמתאימות לפינק", היא נזכרת.

מה חסר לו?

"אבא שלי היה יקה. לא מראה רגשות, מאוד מתוכנת. הוא לא שינה את סדר הבקבוקים בבר במשך כל השנים. כל ערב ראש השנה היינו נוסעים לאירופה, לאותם מקומות. לקח לו זמן עד שהוא התרצה להכניס את מולי לעבודה השוטפת במסעדה".

במשך 15 שנים צפה עזריאלי מדי ערב ברוטשילד, ולמד את רזי הממלכה: מתכון הגולש הסודי, הבורבון המועדף על האורחים, מי אינו רצוי במסעדה, העבודה מול הספקים. "הכניסה שלי לפינק נתנה לי פוש לחיים, חידוש נעורים", הוא אומר. "כאילו עברתי סדנה בנהיגה מהירה".

חדירת הצבר לקודש הקודשים גרמה לייקים ולאריסטוקרטיה המקומית להרים גבות. "אמרו לרוטשילד, ?איך הוא ישמור על הוותיקים? הוא צעיר, על מה הוא ידבר איתם?'. רוטשילד לא היה מנטור או מורה. רק עמדתי וצפיתי בו. אבל הוא היה הגורו שלי. יקה אמיתי מבוואריה, קלאסי. דיבר גרמנית עד סוף ימיו. פעם נפל לי מהיד אחד המנעולים שנקנה ב-47' והתקלקל. הוא שלח אותי אל אדון ריבלין בן ה-80 והזהיר אותי לא לשלם, כי ?יש למנעול אחריות לכל החיים'. לא האמנתי, אבל הלכתי אל ריבלין. הוא אישר ותיקן בחינם מנעול שעולה 20 שקל. אמרתי, זה שיח של משוגעים".

איך הצלחת להסתגל לעולם הזה?

"אני, כישראלי, רס"ן בצבא, באתי מרקע אחר, אבל אימצתי את התורה והידע שלו. באוכל, בקוקטיילים. רוטשילד היה טועם דברים חדשים באירופה. כשמצאו חן בעיניו, הוא היה מכניס אותם למטבח. הרינג בשרי, כבד קצוץ, קורדון בלו, טאפלשפיץ - בשר מבושל בחזרת. אני לא שיניתי שום דבר. המנות היו קיימות עוד לפני שנולדתי".

עזריאלי לא רק שימר את מתכון הגולש. אט אט הוא אימץ לעצמו את הפרסונה של אדון רוטשילד. לבוש מוקפד, בעל נוכחות, כובד ראש מוחצן, הערצת האורחים החשובים, וגינוני מלכות. גם הכרס גדלה עם השנים. היום כבר דבק בו מראה של טנור באופרה.

עזריאלי המשיך לשמור על סלקציה קפדנית של הלקוחות וגם בתקופתו נותרו רבים וטובים על המדרכה. הסועדים יכלו לצפות בהם מבעד לשמשת החלון החד-כיוונית. היום הוא מכחיש שדלתות פינק נסגרו בפני מישהו. "היה בפינק כישוף, מטה קסמים", הוא אומר. "חשבו שאני סלקטור. אמרתי, בחיי אני לא מחליט בכלום, המקום בוחר את האורחים שלו לבד. אדם ששונא מוסיקה קלאסית לא יישב כאן בנחת. התעסקתי בפינצטה עם אנשים מיוחדים, אבל גם הכנסתי קבצנים מלוכלכים בתשלום סמלי של שקל למרק גולש. קלושארים שכל היום קיבצו נדבות בפתח המסעדה זכו לאכול והיתה על זה הרבה ביקורת".

איזה קשר היה לכם עם בעלי "פינתי", השכנים מעבר לקיר?

"לא היה שום רומן בינינו. הם לא אכלו כאן אפילו פעם אחת. לא היו מתאימים. אין בכלל מה להשוות בין המקומות. שם אוכלים חומוס, מאכל שאני אגב מאוד אוהב, וכאן היתה קולטורה. שניצל וינאי, קוויאר. גדולי עולם".

מאיר מיכה, הבעלים של "פינתי", מאשר: "לפתוח שולחן משותף? סרדין הוא לא יפתח איתנו. גם אם הוא היה מזמין אותי, מה היה לי לחפש שם, זה לא כשר. בכלל מה יש לי עם קיסינג'ר, מה יש לי עם שועי עולם. הוא מדבר אל האלפיון העליון, אני לכל עם ישראל. פינק לא דיבר אלינו כמו שמוסיקה מזרחית לא דיברה אליו".

כל העולם בועה

ב-1992 נפל רוטשילד למשכב, ומת כעבור שנתיים. עזריאלי לקח את הפיקוד לידיו. הוא כה נשאב אל התפקיד, עד שהתחיל להתייחס אל פינק כאל העולם האמיתי. "את הספינה שלי ניהלתי כקפטן", הוא אומר. "רק את אשתי שיתפתי בהחלטות. במקום שאני אסע לראות את העולם, כל העולם הגיע אלי. אנשים אמרו לי, אתה בועת סבון. אמרתי, כל העולם בועת סבון, ופינק העולם האמיתי. בתוך פינק הייתי המלך. 900 אלף אורחים, כולם קיבלו את מרותנו. אני הפכתי להיות גורו. באו אנשים מכל העולם לקבל עצות, כי שמעו שיש אדם כמוני. עזרתי לבחורות בלי סוף. בכסף, בעצה, בדעה. אדון רוטשילד אמר לי, מצדי אנשים ישתו וילכו. לי היו מספיק כוחות להחזיק בבטן סיפורים".

מה למשל?

"איך אני אספר לך? ידעתי דברים ששערות של אנשים יעמדו אם אני אספר. סודות של אנשים שיתאבדו אם הם יצאו החוצה. הדברים הכי פרטיים. מהאיש הפשוט ועד ראשי הממשלות. עד היום הסודות מופקדים בידי".

בסופו של דבר זה היה רק בר.

"זה היה בית מקדש. אני קצת יוצא דופן. יש לי תכונות של מדיום, מעין יועץ סתרים. הכל עבר דרכי, מהמגילות הגנוזות, גילויים מקומראן, מטבעות עתיקים שארכיאולוגים מצאו, תוכניות מטוס ללא טייס שנמכרו לסינים. שלא לדבר על פוליטיקה. הסכמים בין מפלגות נחתמו פה. את האוזניים שלי דחפתי לכל מקום. נשאתי על עצמי צלב כבד מאוד. גדול. היה לי מקום עצום בבטן. עכשיו הבלון התפוצץ".

זה מילא אותך?

"העולם הזה קסם לי. הייתי פסיכולוג קליני לאלפי אנשים ששמו את מבטחם בי. בשבילם מולי היה שם דבר. פירמה. הם האמינו ביכולת שמירת הסוד שלי, והניתוח. כל העשייה של מולי היתה רשומה בחלל האוויר. למדתי שכשאתה צובר מידע על אנשים זה עושה אותך בעל כוח. אבל אני לא ניצלתי את זה".

אתה יכול לתת דוגמה?

"בעלי חברות באו אלי ואמרו, תקנה מניות, מחר זה עולה כך וכך. יכולתי להיות מיליונר. יכולתי לקנות מגרשים. לא רציתי. גם ככה הילדים שלי יקבלו מספיק. אם יקבלו יותר מדי הם פחות יתאמצו".

נראה שפינק ממש עיצב אותך, אימצת גם את הפרופיל של רוטשילד.

"הייתי צעיר מבוגר. מיגנט אותי הצד החברתי. אני מבין בקטע של יחסי הציבור ובפינק מצאתי שדה שאהבתי, אני פוגש קולגות שמדברים בשפתי. היום אני מרגיש באוסטריה, צ'כיה, קרואטיה והונגריה כאילו הן מחוזות ילדותי. ואני במקור ישראלי שורשי, שישה דורות בארץ. הפן האירופי דבק בי. הייתי מסתכל בעיניים של האורחים. הם שלך, כמו סיפור אהבה: עם נכונות, בלי וכחנות. אפילו לאריק שרון נמאס מווכחנות. אני אדם שקט, נקי. כשאני מבסוט זה חצי אורגזמה".

ארי ראט, עורך הג'רוזלם פוסט לשעבר, מקבועי הבר, עומד על ההבדלים בין רוטשילד לעזריאלי: "דייב היה אדם מאוד דיסקרטי. פעם אחד נדברתי עם אחי להיפגש שם. כשהגעתי שאלתי את דייב אם אחי הגיע. הוא אמר לי: ?תסלח לי, אני לא יודע, וגם אם הייתי יודע לא הייתי מספר לך'. מולי קצת שונה. אהב לעשות שואו-אוף. הוא היה מגיע לשולחן שלי עם אורח ואומר לו, ?אני רוצה שתכיר את עורך הג'רוזלם פוסט'. כך הכרתי חוקר מאי קטן באלסקה שהגיע לארץ לפענח את המגילות הגנוזות. החזרתי לו בביקור ושם הצטרפתי למקצוע השני שלו: דיג של דגי סלמון בעזרת רשתות".

סלט אשכול למשה דיין

הבר הוקם ב-1932. עד 1946 הגולש עוד לא התבשל בסירי המתכת במטבח הקטנטן. בעל הבית היה "אדון פינק" - משה פינק, יהודי יוצא רומניה שפתח בית קפה מיוחד לקצונה הבריטית, והתמחה בקפה ועוגות קצפת. רוטשילד נאלץ לטפס בסולם המעמדי מלמטה והסתפק בעבודת מלצרות. שנות המנדט נחשבו לתקופת הזוהר של פינק. מלבד צמרת הממשל הבריטי ישבו כאן בכירי העיתונות העולמית שבאו לסקר את המתרחש במזרח התיכון. היהודים, כמו בלוואנט, היו מיעוט. לא אחת גירשו אנשי פינק את לוחמי לח"י ואצ"ל שנכנסו לביקור. פעם דרשו אנשי לח"י לשמוע את גאולה כהן ברדיו המחתרתי. רוטשילד סירב, ובתגובה עלו הלוחמים לקומה השנייה והשליכו משם פסנתר.

כשקיבל רוטשילד את המושכות לידיו אחרי מלחמת העולם השנייה, הוא החליט להסב את בית הקפה לבר-מסעדה. "בר רסטוראנט", בשפתו. הוא בנה בר עם אוסף מרשים של משקאות ועמל על תפריט אוסטרו-הונגרי. את המוצרים סיפקו חיילי או"ם או אורחים שחזרו מחו"ל. בימי הצנע הוא אסף את תלושי המזון מהאורחים והמיר אותם בקופסאות של בשר משומר, שממנו הכין מרק קורנדביף.

התפריט של שנות ה-50 כלל שניצל הולשטיין, חביתת אספרגיט (אספרגוס) וגבינת אמנטאלר (אמנטאל). לא רק התפריט, גם העיצוב לא השתנה מאז: שישה שולחנות, בר קטן, כוסות קבועים לאורחים הוותיקים, ופריטים מיוחדים על הבר. למשל, ציפור זכוכית ממולאת בכוהל הגורם לה להתכופף ולהשקיע את מקורה בתוך כוס מים שוב ושוב.

את הקצינים הבריטים החליפו ותיקי העיר הייקים, נציגי העיתונות, אנשי הערוץ הראשון, פוליטיקאים (הפינק שכן ליד בניין הכנסת הישן) והבוהמה. האורחים החדשים דווקא ראו את פינק כביתם. "סיום נעים של ערב מעייף", כתב משה שרת באחד מעשרת הכרכים של יומן האורחים. גולדה מאיר, עוד לקוחה קבועה, דווקא החרימה את הבר במשך חודש, לאחר שקלטה כי מפנים בשבילה שולחן מלא אורחים. למשה דיין נערכה בפינק מסיבה לציון יום הולדתו ה-50. להזמנה, שנוסחה כמו תפריט, נכנסה המנה "סלט אשכול".

הרמי מרטן שיפר את מצב רוחם של האנשים, וזה התבטא בין השאר ביומנים, שהפכו למעין ספרי שירה ואיורים. אלכסנדר פן כתב שיר ארוטי על ירושלים. "אל תדבר שטויות", עקץ ביומן דן בן אמוץ את איש החברה יוסקוביץ', שגם הוא חרז ביומן. כעבור כמה ימים השאיר הלץ את תשובתו על אותו עמוד: "דן, כשחרזתי את הנ"ל עדיין הרטבת במכנסיים". יוסי שטרן, יוסל ברגנר ואביגדור אריכא תיארו באיורים את יושבי המקום. בשנות ה-70 עלתה אל הבר הבוהמה התל אביבית: חיים גורי, שייקה אופיר, שמוליק קראוס, אסתר עופרים. אפילו הרב שלמה קרליבך קפץ לביקור אחרי הופעותיו באולם "מופת", מול המסעדה, מצויד "בגיטרה ובבחורה".

טדי קולק, אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה, נהג להביא אל פינק את כל האורחים החשובים. העיתונאים הישראלים משכו את חבריהם הזרים, ואלה סיפרו בהערצה בעיתוניהם על מקדש אירופה באמצע הלוואנט. הפוליטיקאים, הסופרים וכוכבי הוליווד יישרו קו. בין השמות: דני קיי, ג'ון סטיינבק, מרתה גרהאם, קלוד לנצמן, הרולד פינטר, זובין מהטה, סימון דה בובואר, האסטרונאוטים של אפולו 3, שירלי מקליין וגם קרולה, השוודית זוכת האירוויזיון.

רק בכיר אחד נותר בחוץ, על אף רצונו העז לטעום מהגולש. הנרי קיסינג'ר. בפעם הראשונה ביקש שיסגרו לכבודו את כל המסעדה, ונענה בשלילה. בפעם השנייה הסתפק בשולחן אחד נוסף, לשומרי ראשו, אבל זה היה ביום שישי ורוטשילד לא היה מוכן לשנות ממנהגו ולפתוח את הבר בערב שבת. הסיפור הזה פורסם בעיתונות האמריקאית ורק העצים את הדימוי של פינק.

התנגדות פנימית קטנה

עם השנים נאלץ פינק להיפרד בהדרגה מצוות העובדים הוותיק. המלצר הידוע יצחוק (יצחק בורג) מת; מלצר אחר, שאמו עזבה את הבית וברחה לירדן עם מאהב פלשתינאי ממזרח ירושלים, נטש; והטבחיות הוותיקות יצאו לפנסיה. צמצום הרווחים בתקופת האינתיפאדה והפיגועים (כדור ברזל ממטען חבלה שהתפוצץ ליד המסעדה ב-2002 חדר דרך השמשה הדרומית ונתקע בתוך מסגרת של חיתוך עץ של האמן יעקב פינס) לא שיפר את ההרגשה.

עזריאלי ראה בבניו את עתודת הדור הבא. הם מילאו את מקומו כשחלה או כשהתגייס למילואים ("הדרכתי נימוסי שולחן משלחות של קצינים בצה"ל שנסעו לחו"ל, כדי למנוע מהם לחזור על מקרי עבר. למשל, קצין ששתה קערת מים לניקוי אצבעות אחרי סעודת פירות ים"). לפני כמה חודשים פנה אליהם וביקש את התחייבותם להמשיך את העסק.

"שאלתי אותם, כי פינק זה עסק משפחתי בדיוק כמו היותו שמורת טבע אנושית עם ארומה אירופאית", הוא מסביר. "הם עשו לי ?נייט', ואני לא יכולתי לכפות עליהם. לפני כן ניסיתי לתת לאנשים צעירים שעבדו במקום להיכנס לנעלי. הם היו בעל יומרות ואמרו ?אני ואני'. התאכזבתי מהתוצאה. העסק הזה נולד להיות משפחתי. אי אפשר לשים בצד את אדון בראון, הנגר שבנה את פינק והיום בן 90, ולא להתייחס לבקשותיו המיוחדות. על הבנים שלי אני סומך. הם הכירו את האורחים שליוו אותנו כל השנים וסתמו חורים כשהיה צריך".

איך אתה מסביר את התנגדותם?

"קראתי מחקר באיזשהו ספר, שבעסקים משפחתיים הדור השלישי מגלה רתיעה ומתמרד. בתקופה מסוימת הם חשבו שזה גדול עליהם: אבא ידוע מאוד, עסק מפורסם. זה מילא אצלם איזו נישה, אבל הם לא צעדו קדימה לקחת אחריות. רצו לחיות את החיים שלהם. עמיר מחפש את עצמו בבודפשט, לערן יש תואר שני במינהל עסקים ובזמנו הפנוי הוא עובד כליצן".

כעסת עליהם? מפעל חייך נסגר.

"ההחלטה שלהם עוררה התנגדות פנימית קטנה, אבל עדנה שכנעה אותי שאי אפשר לכפות על הילדים".

הבן ערן מסביר מדוע החליט לנתק את השלשלת: "אני גדלתי שם. נולדתי לתוך זה - לא היתה לי זכות בחירה. לאבא שלי כן. כשאתה קטן, אתה נהנה. אחר כך אתה עובד בשביל כסף כיס. כשאתה מתחיל להתבגר כולם שואלים אותך אם אתה ממשיך".

מה זה, סוג של מרד נעורים מאוחר? רצון להתנער מהמיתוס?

"בסך הכל רציתי לנסות דברים אחרים בשלב זה של החיים".

עדנה עזריאלי: "בשביל לנהל עסק צריך בגרות ובשלות. יכול להיות שזה היה מוקדם מדי בשבילם לקבל אחריות. זה קצת מפחיד. צריך לדעת להתמודד עם פול ניומן ואריק איינשטיין".

כשהבין עזריאלי שבניו לא ימשיכו את העסק, הוא אותת לשלטונות. הוא רצה לזכות בהכרה רשמית. "שידרתי אותות מצוקה. חמישה מכתבים שלחתי לשרים. אמרתי, האינתיפאדה אוכלת בכל פה, פינק מוסד ציבורי, נכס לאומי. אף אחד לא ענה לי. אף אחד לא בא לעזרתי. עיריית ירושלים יכלה לקחת אפוטרופסות. אולי גם מוזיאון ישראל. בעבר היו דיבורים כאלו להעביר את פינק לשם".

פינק לא היה המוסד היחיד שנפגע מהמצב הביטחוני.

"פינק חשוב להרבה אנשים. לאן הם ילכו היום? למסעדות סקס? אוכל ת'ירד-קלאס? מסעדות של צעירים? למה במשך 70 שנה בפינק אף לקוח לא אמר ?רימית אותנו'? ולא היינו זולים. שניצל עוף? בחיים לא שמענו על זה. לקוח שהיה בא ואומר לי, אני רוצה לדפוק את הראש, הייתי אומר לו: ?לך לדפוק את אשתך'. אצלי, אחרי שגמרת שתי כוסיות סיימת את המכסה שלך. לא הכנסתי רד בול, לא מוכן למהול משקאות. קוויק פאק, קוויק סקס - לא אצלי. אמרה לי בחורה, תכין לי אורגזמה. אמרתי לה, אנחנו בבר, לא בחדר מיטות. הייקיות השתלטה עלינו, לא ידעתי דרך אחרת".

אולי היא גם הרגה אתכם. בדיעבד אולי הייתם צריכים ליישר קו עם התקופה, להתעדכן. נראה שפינק הפך למאובן.

"שמע סיפור: אדון רוטשילד הכניס לתפריט קוויאר בלוגה, שהוא הטוב בעולם ומיוצר מביצי חדקן. 700 דולר ל-100 גרם. יום אחד הגיעו לכאן מהסי-אן-אן ואמרו, בנגב יש חווה לייצור ביצי דגים, תאמר את דעתך עליהן. השפרצתי על הביצים לימון והצבע שלהן השתנה משחור ללבן. מיד המפעל פשט את הרגל מבחינתי".

טעם הגולש

רק בימים האחרונים מתחיל עזריאלי להרגיש את החלל שנפער בחייו עם סגירת פינק. אמנם יש לו זמן לצפות ב"רוקדים עם כוכבים", אבל בביתו הגדול במבשרת אין את מי לשרת, למי לייעץ או לחלק פקודות. "יש לי רגש גדול של ריקנות. זה היה הבית השני שלי. יש כאב שמלווה אותנו. העץ הזה נגדע. אבל כמו שאתה בולע את מות הוריך, כך צריך לחיות אחרי פינק. זה קשה. יש מיליון בתי קפה בתל אביב וירושלים ואף אחד אינו כזה מוכר. העלינו את השירות לרמת דה ארט אוף הוספיטליטי. לא היו לנו מתחרים. אף אחד לא התיימר להתחרות. פתאום מנעולים על השער. ירושלים בשוק.

"המדינה התהפכה שבע פעמים, פינק נשאר אותו דבר. פינק זה סלע גיברלטר של ירושלים. מה זו מסורת? התמדה. לחזור על אותם הדברים במשך עשרות אלפי ימים. טעם הגולש נשאר כמו מלפני 50 שנה. בנינו שמורת טבע של אנשים. פינק היה ענק בקטנותו. כמה מטרים על מטרים, קיוסק, אבל עם שיעור קומה בינלאומי. כל יום שעובר אני רק לומד את שיעור קומתו. זורמים לכאן טלפונים מהעולם".

את סגירתו של פינק, מעוז החילוניות ותרבות אירופה, רואה עזריאלי כסמל למה שמתרחש בבירה, ובארץ בכלל. "תרבות אירופה הלכה לאיבוד", הוא זועף. "הייקעס מתו. הדור השני של הייקים הוא כמו הדור השני של השואה, מתביישים בזהות שלהם. יש דור חדש שלא ידע את יוסף. אמנם יש צעירים שרוצים להתרפק על מוסיקה קלאסית, אבל הם מיעוט. ?האומן 17' יותר אטרקטיווי. שם מתפשטים, דופקים בשירותים. הרחוב משתנה. העיר התמזרחה. רחוב יפו נראה כמו בזאר באיסטנבול".

מה רע?

"יש אמנם הרבה דברים יפים וקסומים במזרח, אבל לקחנו את הדברים הלא יפים. זה שכולם נהיים יותר מזרחים, תפדל. מזרחי מביא שבעה ילדים, אשכנזי ילד וכלב. וככה זה. מי קבע שהמזרחים לא יפהפיים? אני מקורב לכולם. אבל אם אתה מתחיל להתמזרח ולוקח רק את האלימות - הפסדת. אם יש לך מקורות היסטוריים ואתה זונח אותם - תפסיד בגדול. אני שונא את מה שקורה כאן. רואה טלוויזיה ונאכל מבפנים. לא יכול לבלוע את זה. הדור פספס את המטרה. הוא גומר את היהדות. גם הציונות הפכה למושג גנאי. אני מרגיש שעשו מחטף וחטפו לי את המדינה".

בבית הלורדים באנגליה יושבים אנשים פחות שמרנים ממך.

"אשתי אומרת עלי ?יורם', אבל אני מדבר על תקופה שאיננה. אני יושב ליד החלון בפינק, שומע שני תלמידים שחזרו מבית הספר אומרים: בוא נזיין את הכוסיות האלו. כשהם פוגשים אותן הם אומרים: כמה אתן יפות וחמודות. זה לא סקס, זה גועל נפש. כמו לזיין בשירותים. איך מגועל נפש עשו אידיאל".

בפינק לא התעופפו הורמונים באוויר?

"היו, אבל בצורה מאוד סולידית. אני שידכתי 12 זוגות על בסיס מעמיק, כמו פסיכולוג. לא היתה מיניות בוטה. אבל כשאשה חושפת ברך זה שיא הסקס. חצי אורגזמה. ככל שהשנים עברו נוצרו קשרים ממין אחר. כל מיני אנשים שיצאו מהארון הגיעו לכאן. זה היה לגיטימי. הם יכלו להסתודד ולגלות רחשי לב".

אולי פינק שימש לך כמקלט אטומי מישראל?

"אני מקבל את המצב כמות שהוא. מכור לשלוש מהדורות חדשות ביום. אבל זה הורג אותי. יש לי אכזבה כללית מהמדינה. חשבתי שזאת המדינה שלי. להיות מיעוט זה לא אסון, אבל אני במיעוט של מיעוט. הצעירים שולטים כאן, הכסף המהיר, הקומבינות, מדורי רכילות. זה לא כוס התה שלי. כל עוד ניהלתי את פינק לא היתה לי התחככות בעולם הזה. בפינק יצרנו שמורת טבע נכחדת. בית מחסה".

עזריאלי לא פוסל את רעיון תחייתו של בית המקדש. אלא שהפעם ינהל את המקום אדם אחר, ואילו הוא ילהק את עצמו על תקן אלוהים: קובע החוקים ומכתיב את היצירה. "אני לא שולל את ההמשכיות של פינק. אם מישהו ירים את הכפפה - אם בירושלים, אם בתל אביב - אני אסכים לעבוד עימו. אפילו לנסוע לשם פעמיים בשבוע".

מה קנה המידה?

"הוא צריך להיות אדם שמשלים אותי. מדבר בשפה שלי. כמו שעדנה והבנים שלי מדברים בשפה הזאת. הוא צריך להיות זקן צעיר. אבל בתנאי שיהיה יס-מן. לא יתווכח איתי. על זה אני לא מוכן לוותר".

למה חשוב לך כל כך לשמר את מורשת פינק?

"אני נצר אחרון. אם אני אמות, הכל יילקח".