יום חמישי, 22 בדצמבר 2016

חלק שני של התיאוריה על תודות עם ישראל

עוד תיאוריה על תולדות עם ישראל - חלק שני
מאת נועה ועמית

בפרק הפותח דיברנו על שתי תפיסות יסוד מהפכניות אותן תרם עמנו לאנושות: מונותאיזם וחשיבותו של הצדק החברתי. הראנו גם שעל פי התנך, כל זמן שהעם ישב בארצו הוא לא ציית לעקרונות אלו. הישראלים, כמו שכניהם, עבדו אלילים זרים ״תחת כל עץ רענן״, והיתום והאלמנה סבלו מאד. 

ועכשיו נראה מה קרה בגלות. 

אך תחילה נחזור לרגע קט לדיני הכשרות. לא בכדי לא נמצאה לדיני הכשרות כל הצדקה הגיונית. (והיו רבים שניסו). שכן כל מטרתם היתה לבדל את ישראל מהגויים. ישראלי שומר כשרות מנוע מלהתארח אצל בני עם זר וקשה לו מאד לנסוע לארץ זרה. אם נוסיף לכך את האיסור על לקיחת נשים נכריות, נראה שההנהגה עשתה עבודה מאד יסודית בבידול עמה מעמי הסביבה.

נשאלנו מדוע סוברים אנו שלא התגלות אלוהית או חשיבה פילוסופית מעמיקה עמדה מאחורי המצאת המונותאיזם. בפרק הקודם הסברנו שלא רעיון פילוסופי עמוק עמד מאחורי המצאת האל היחיד הלא גשמי, אלא מניע גשמי מאד: חיזוק ואיחוד העם, ושימור מעמדה של ההנהגה בשלטון. (שימור ואיחוד באמצעות מצוות מבדילות והפחדה, הנצחת השלטון באמצעות מונופול ההנהגה לקשר בין האל לעמו). 

חישבו לרגע על תכונותיו של האל החדש: מצד אחד אל עליון יודע כל, בורא עולם...מצד שני אל קנאי וקטנוני, נוקם ונוטר...
האם יכול להיות באמת שילוב כזה? האם ״סופר אלוהים״ היה טובח עשרות אלפים מבני עמו כי הם לקחו נשים מואביות? ברור שלא! וברורה גם הכוונה מאחורי הסיפור: הפחדת העם על מנת שיקיים את המצוות.

משגלה העם לבבל החל עידן חדש בתולדותיו.(*) לא עוד עם ככל העמים, שוכן בארצו, עובד אדמתו, ומונהג בידי הנהגה מדינית (מלך). לא עוד דת מדינה, עם בית מקדש בירושלים והקרבת קורבנות לאלוהים, בהנהגת הכהנים והלוויים. משגלתה יהודה לא אפשרו הבבלים להנהגה המדינית להמשיך ולהתקיים כמובן. מטרת ההגליה היתה לגרום ליהודים להתבולל בקרב המקומיים, ולברך להביא לקיצו של העם היהודי, כפי שקרה לעמים רבים קודם לכן ומאז. (לרבות עשרת השבטים).
      
אולם בשלב זה התרחש ״נס״. במקום להתבולל כמצופה, דבקו היהודים איש ברעהו, וגם אחרי מאות שנות גלות המשיכו להתקיים כקהילה נפרדת. (גלות בבל החלה בסביבות 600 לפני הספירה והסתיימה עם עליית יהודי עיראק ב-1948). כיצד התרחש ה״נס״? האם אלוהים ריחם על בניו החוטאים (הרי בגלל חטאיהם גלו מארצם), והחליט שיש לשמרם כעם, על מנת שניתן יהיה להחזירם לארצם? מי שרוצה להאמין בכך, שיפסיק לקרוא עכשיו. 

הסבר אחר הינו ש-500 השנים הראשונות של העם בארצו יצרו בידול חזק מאד. היהודים לא היו מסוגלים להטמע בגויים בשל מנהגיהם השונים, ובראשם הכשרות, איסור נטילת נשים נוכריות, ועוד מאות(!) מצוות נוספות שמטרתן היתה יצירת חומה מפרידה בין עם ישראל לגויים. 
במקום זאת יצרו היהודים קהילות סגורות ששימרו במידת האפשר את מנהגיהם ואפשרו להם לקיים חלק גדול מהמצוות. כמובן שלא ניתן היה לקיים את המצוות הקשורות בבית המקדש (קורבנות) ואת אלו הקשורות לארץ ישראל (חקלאות). לחלקן נמצאו תחליפים בדמות התפילה והלימוד (חלף הקורבנות והמקדש), וחלקן נשכחו. תחת בית המקדש הפיזי נוסדו בתי הכנסת ובתי המדרש. הקהילה כולה התכנסה לתפילות בבתי הכנסת, ותלמידי החכמים למדו תורה ותורה שבעל פה בישיבות. ישיבות בבל הפכו למרכז הידע המרכזי של העם היהודי, והם המשיכו בכך גם כאשר חלק מהעם חזר לארצו בימי עזרא ונחמיה. גם אחרי שחזרו (חלק) הגולים והקימו את בית המקדש השני, חידשו את עבודת הקורבנות, וגם אחרי שהורדוס הקים את המקדש העצום והמפואר בירושלים, שימרו ישיבות בבל את מעמדן והמשיכו להיות הגורם המוביל בעם היהודי !!!
בראש הקהילות ניצבו מנהיגיו הרוחניים, הכהנים בשלב הראשון והחכמים (הפרושים) שהחליפו אותם לאחר מכן. לימוד התורה והתורה שבעל פה כאמור החליפו את עבודת המקדש, ואפילו כשזה נבנה מחדש, כאמור, המשיכה הלמדנות לתפוס מקום דומיננטי. 

ובכן, בכל זאת התרחש מעין נס: עם שחי בארצו ולא כיבד את מצוות דתו, החל לקיימן בגלות. ומשהחל לקיים את המצוות האמוניות, החל לקיים גם את המצוות החברתיות. מאז ועד היום לא פסקה הדאגה לחלש בקהילות ישראל.

עד כאן על השינוי שהתחולל בעמנו בגולה. בפרק הבא נחשוב על משמעותו של שינוי זה.     

(*) בכל הדיון הנ״ל התעלמנו מגלות עשרת השבטים שהתבוללו ונטמעו בעמים. מדוע נטמעו עשרת השבטים בעוד שיהודה צלחה אלפי שנות גלות? לדעתנו נובע הדבר מכך שיחד עם בני יהודה גלו לבבל גם הכהנים ששימשו בבית המקדש, והוו את ההנהגה הרוחנית של העם. בהעדר מלך ומנהיגים פוליטיים בגלות, נותרו הכהנים בראש, והם אלו שהעצימו את דבקות העם במצוות. הכהנים לא הצטרפו כמובן לגלות עשרת השבטים, ובהעדר הנהגה רוחנית חזקה, נטמעו. 



 

יום שני, 19 בדצמבר 2016

עוד תיאוריה על תולדות עם ישראל

עוד תיאוריה על תולדות עם ישראל
מאת נועה ועמית 

בראשית היה עם קטן, בקושי עם בעצם, מורכב משניים עשר שבטים שרבו כל הזמן. קטנה היתה ארצם, מבאר שבע בדרום, דרך הרי חברון ועד להרי השומרון שבצפון, ועוד קצת פה ושם הרים בגליל. ארץ הררית ומסולעת, ורק בזיעת אפם אכלו קצת לחם. על חלב או דבש לא חלמו. אזורי השפלה הפוריים וערי החוף שדרכם ניתן היה לסחור עם תושבי הים התיכון נכבשו בידי עמים חזקים מהם. אולם למרות עוניה, לטשו עמי הסביבה את עינהם לארצם. 
הנהגת העם המתהווה חיפשה דרך לחזקו ובמקביל לבצר את שלטונה על העם. (הנהגה ככל העמים.,שואפת להנציח את שלטונה ולחזק את עמה. הייחוד היה בדרך שנבחרה). 

ומה עשו? על מנת להגביר את לכידותו, החליטו החכמים לבדל את העם מהעמים הסובבים אותו, למנוע התבוללות של יחידים, ולשמר את קיומו של העם כעם עצמאי. יצר ההתבוללות חזק היה, ורבים שמאסו בעבודת האדמה הקשה שאפו להמנות עם עמים חזקים ועשירים יותר). 

למימוש מטרתם המציאו סיפור על אלוהים אחד ומיוחד. שלא כאלילים של עמי הסביבה, לא היה האל החדש אל גשמי. בהעדר גוף וצורה לא ניתן היה לראות את האל החדש, לא לדבר איתו ולא לשמוע אותו. כל שנותר היה להאמין בו. האל, כך סיפרו המנהיגים, כרת בזמנים קדומים ברית עם עם ישראל, איתו בלבד. כולם, וכאן מגיעה ״הפואנטה״,  חייבים להאמין בו ולקיים את מצוותיו, ומי שלא יקיימן, אוי ואבוי לו ולבניו עד סוף הימים. 

ל״סיפור״ היו שלושה מוטיבים מרכזיים: 

הראשון: הברית לוותה במספר רב של חוקים וכללים, רובם חסרי כל הגיון כלשהו. כל מטרתם היתה לבדל את העם מעמי הסביבה. לדוגמה: הטלת מום בזכרים הנולדים, איסור על נישואים עם נשים נוכריות, איסור על אכילת מאכלים רבים וכיו״ב. 

השני: מאחר והאל היה לא גשמי, רק האליטות יכלו לתקשר איתו, וכל מי שנזקק לחסדי האל היה חייב להעזר בהן. 

והשלישי: הברית והמצוות לוו במנגנון הפחדה מפני תוצאות הפרת צווי האל. האל תואר כאל נוקם ונוטר, קנאי שלא היסס בעבר להרוג עשרות אלפים (!) מבני עמו כשחשב שאינם מקיימים את מצוותיו. פעם אף השמיד האל את כל החיים על פני האדמה בזעמו, ואילו לא היה נזכר לשמר כמה דוגמיות של חיות (ואנשים), לא היה למי לספר את הסיפור הזה.  

כדי לבסס את הסיפור ולשכנע את בני העם באמיתותו, המציאו היסטוריה: אמצו את סיפורי בריאת העולם והמבול מעמים אחרים, והמציאו את סיפורי האבות והבטחת הארץ, יציאת מצרים, ההתנחלות וחלוקת הארץ לשבטים. אלו נועדו לחזק בעם תחושה של שיתוף הגורל ולטבוע בו את יראת האלוהים. 

לא קל היה לאנשים לקבל את הרעיון של אל אחד שאינו גשמי. זו היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית שבה הועלה רעיון כזה. עד אז, וגם הרבה אחרי כן, התאפיינו האמונות בריבוי אלים מחד, ובגשמיותם מאידך. הכל עבדו את האלים ואליהם נשאו תפילותיהם. לכל אל ואלה היו תחומי אחריות, (פוריות, גשם, עסקים, מלחמה....), והתקשורת איתם היתה חלק חשוב מחיי היומיום. והנה מופיעה הנהגה שמבשרת על סדר חדש: לא עוד ריבוי אלים, אלא אל אחד בלבד. והגרוע מכל, לאל אין דמות ולא ניתן לתקשר עימו - קפיצה נחשונית בתפיסה הדתית של האדם!  

על מנת להקל על העם, יוחסו לאל החדש מעשי ניסים כבירים ומעורבות אישית בנעשה בעולם, אולם אלו התרחשו מזמן, בהיסטוריה. כך ניתנה תרופה חלקית לאי גשמיותו של האל: פעם היה אחרת, האל היה מעורב ואף הציל את עמו באמצעות ניסים. יחידי סגולה אף זכו לדבר איתו. כלומר, למרות שבהווה לאל אין נוכחות פיזית בעולמנו, הוא בהחלט קיים וממשי. 

אט אט נוצר עם מובדל מעמי העולם הקדום, בידול מספיק עמוק שבזכותו המשיך עמנו להתקיים גם באלפי שנות גלות, מה שלא קרה לשום עם אחר בהיסטוריה. 

כך הגו מנהיגי ישראל, לראשונה בתולדות האנושות, את תפיסת המונותאיזם, האמונה באל אחד. בתחילה יוחדה תפיסה זו לבני עמנו בלבד, אולם כ- 1,500שנים אחר כך הצטרפו אליהם מרבית תושבי אירופה, ובתוך כ-600 שנים נוספות הצטרפו אליהם מרבית תושבי העולם המערבי. 

עד כאן על הולדת המונותאיזם. הצדק החברתי, פיתוח נוסף של המנהיגות היהודית,  הגיע מאוחר יותר. אם בתחילה התמקדה האמונה בציות עיוור לאל אחד עם מאות המצוות שהיו כרוכות בכך, הרי שמאוחר יותר הושם, בצד הדגש על עקרונות האמונה והפולחן, דגש נוסף: צדק חברתי. והמעבר בולט מאד. בעוד שבארבעת ספרי התורה הראשונים בולטות מצוות הפולחן, הקורבנות, מידות בית המקדש ושאר כלי הקודש, הרי שבספרי הנביאים כל אלו מוסטים לאחור, ובקדמת הבמה מוצבות המצוות החברתיות, והדאגה לחלשים במרכזן. 

לסיכום, ליווינו את עמנו במשך כ-500 שנה, מימיו הראשונים ועד צאתו לגלות, מתקופת השופטים ועד גלות בבל. בתקופה זו הגתה הנהגת עמנו שתי תורות רבות משמעות שהשפיעו על האנושות כולה: מונותאיזם וצדק חברתי. אולם שימו לב! על פי התנך, בתקופה זו שהעם חי בארצו, מרבית המצוות לא קוימו, לא מצוות האמונה ולא המצוות החברתיות. כלומר, תיאוריות יפות מזה, וחיי יום יום מזה. ניתן לומר שבתקופה זו עם ישראל לא היה שונה משאר העמים. השינוי החל עם היציאה לגלות. 

ועל כך בפרק הבא.  


יום ראשון, 4 בדצמבר 2016

פגישת חברים בקניון מבשרת



                                                                                   עשרים ימים לחנוכה

  פגשנו היום חבר אצל רמי לוי : " איך זה שאתה קונה אצל רמי לוי ובניך אצל רושדי ?
                                               איך קורה שאתה קונה ג'ינס בשוק ובניך בקניון ? "

Image result for ‫דיליג'נס‬‎ ובכן  מספרים שיום אחד ראו את מוישה לרנר בעל חב. הדליג'נסים  שהיו מהלכות בין
שער יפו לעיר החדשה , הולך ברגל .
 שאלוהו איך זה שאתה הולך ברגל ובניך  בדליג'נסים ?
אמר : להם יש אבא עשיר .

          לחיים טובים ולשלום

יום שני, 28 בנובמבר 2016

לעדי קר ,מתגעגעת לאח ,שואלת מה נשמע

                                                                                                 28.11.16
 לעדי קר מתגעגעת לאח , שואלת מה נשמע ?


 עדי נכדתנו היקרה
  בביתנו קר האח לא מצליח כל כך לחמם , עד היום "זכינו" לרוחות מקפיאות ו 13-6 מעלות חום  
היום לשמחתנו המצב השתפר.
 ביום שישי חגגנו יובל  לנשואיהם של רבקה ועוזיאל הורי אורית בפינה הירוקה על גדות הירקון.
יצאנו מביתנו עם מגני אוזניים ומעילי פרווה , הגענו לפינה הירוקה וכאילו נפלנו מהירח , השמש זורחת הרוח לא נושבת  והקהל עם שרוולים קצרים 23 מעלות.
אחרנו קצת
התיישבנו ונהנינו מהמזנון העשיר והיין המשובח ,היה קהל רב וחתני השמחה לא נראו , מוזר .
הטלפון בכיסי העמידנו על הטעות יצאנו החלפנו אולם ומצאנו את השמחה המבוקשת , אכלנו גם שם.
 כהרגלנו אנו כותבים את ההמחאה רק בצאתנו בהתאם לאיכות הכיבוד ומראה בעלת השמחה . 
צלצול הטלפון מנע מאיתנו את המבוכה שהייתה קורת אילו היינו צריכים להוציא את .
ההמחאה מהכספת ,סוף טוב הכל טוב בעלי השמחה בקשו לא לכבדם במתנות ,
         לבשנו את מעילי הפרווה ומגיני האזניים וחזרנו הביתה  עייפים אך מרוצים.
                                        אנו מאחלים לך הצלחה בכל מעשייך

נ.ב. רשמנו את תחזיתך , אם ברצונך לשנות למקרא  הטבלה ששלחתי ,עשי זאת עד לסוף חודש זה. 

איזה סיפור מקסים!!!
אני מתגלגלת מצחוק....
בתל אביב באמת חם ביום. אתמול ישבתי כל הבוקר על הגג של הבניין שלי ונהניתי מהשמש. הדבר היחיד שהעיב על שלוותי היה פחד מחולדה שמסתובבת כבר שבוע בבניין שלנו ולא מצליחים לתפוס אותה. אני כבר שבוע לא פותחת אף חלון בבית מחשש שתיכנס החולדה. וגם כשישבתי על הגג – כל רשרוש הקפיץ אותי בבהלה. היום הוזמן ריסוס נגד חולדות אז אני מקווה שבזה העניין יסתיים...

אני רוצה לשנות את התחזית שלי לאור הגרף ששלחת. ההימור החדש שלי הוא 480.
Image result for ‫חולדה‬‎

נשיקות גם לעדנה                                                    

יום שבת, 19 בנובמבר 2016

טיול עם סוף מתוק

היום הסתובבנו עדנה, יענקל'ה ואני בדרומה של ירושלים. נסענו לשכונת גילה, להר חומה ולאבו טור. 

מאחר ובשביל אמא ואבא אני כבר ״תל אביבי אבוד״, הם מסבירים לי כל הדרך את שרואות עיננו: גשר הרכבת החדש לירושלים, ליפתא, בגין דרום, טדי, הקניון, הארנה...
לך תסביר שאני (כמעט) ירושלמי בן ירושלמים, נין ונכד דור 6 בירושלים. 

אבל הטיול התחיל באמת בשכונת גילה. מדרומה צופים על בית לחם ובית ג׳אלה. את בית ג׳אלה אני זוכר ככפר קטן בדרך למנזר כרמיזן לקנות יין. ובכן, הכפר הקטן גדול היה. לנגד עיננו השתרעה עיר ענקית, הכוללת את בית לחם ובית ג׳אלה, שלא ניתן כלל להבחין היכן זו מסתיימת וזה מתחיל. 
עשרות אלפי דירות בנויות בצפיפות עם בניינים רבי קומות, בקיצור, עיר ואם בפלסטין. 

אחר כך נסענו לשכונת הר חומה, ששמה האמיתי חומת שמואל. פעם ראשונה שאני כאן מאז החלה השכונה להיבנות, ואני עוד זוכר את ההרים הריקים מסביב למור באחר.  והתמונה כאן דומה לקודמתה. שכונה ענקית עם עשרות  אלפי תושבים (יהודים הפעם) צומחת לה, מבלי שמשהו מאיתנו ער לעוצמת התופעה. 

קינחנו בקפיצה לאבו טור ולתצפית מאנדרטת חטיבת ירושלים על הר הבית ועיר דוד. גם כאן אני מבקר לראשונה. האנדרטה הינה לזכר נופלי חטיבת ירושלים, המילואימניקים שאיישו את מוצבי התעלה ביום הכיפורים ההוא.  

ובכן לבושתי, (נין ונכד.. זוכרים), קיבלתי היום הצצה מאלפת למציאות, ביחד עם טיול משגע עם אמא ואבא. 

והסיום המתוק? מדבש האלה כמובן, בציר סתו 2016. 
במחשבה שניה, אם לדבוראים (כך הם מבקשים להיקרא) היתה קצת יכולת שיווקית, הם היו מתחילים לציין על כל צנצנת דבש את אזור המרעה של הכוורת (היקב), את סוגי הפרחים (הזן),  ואת עונת הרדיה (בציר), ובא לציון גואל. 


  

יום שלישי, 1 בנובמבר 2016

חגיגת חתונה


יא' בתשרי תשע'ז 13.10.16
מאת: יעקב שלמה

חגיגת חתונה מרשימה ושמחה מאד מאד
(כל דמיון למציאות הוא לא מקרי)

מלון יחיאל הלל זומבק (1925)

בפינת רחובות צבי הירש גינצבורג (אחד-העם) ויבנה, 4 קומות, גמד בצל המגדלים מסביב, על הגג משטח ארועים 8X8 מטרים, לעומד בו נדמה כאילו
בניו יורק הוא נמצא, מעלינו הירח כמעט מלא (יא בתשרי). 
על המשטח, מצידו האחד דיסק ג'וקי ומשלושת צידיו האחרים דוכני אוכל. 
במרכז מחכה לנו הצלם שחור הזקן עם זנב סוס מסוגנן שהוא גם במאי.
הקדמנו להגיע, התייצבנו לפקודותיו, פעם הכלה מלפנים והחתן מאחור ופעם 
היא יושבת והוא עם מבט אוהב בעיניו מלמעלה. וככה וככה עם הורים 
ובלעדיהם פעם אבי הכלה עם יד בכיס ופעם בכוון זה ואחר כך לכוון ההוא.
אין כל אפשרות (ישמרנו האל) לסרוב פקודה. מאות אלפי צילומים
והפילים לא נגמר.
הכלה זוהרת שמלתה מפוארת. החתן משכמו ומעלה לבוש חליפה , אבי הכלה 
גם הוא בחליפה עניבה מכובדת וחולצה הדוקה קטנה עליו בשני מספרים,
טרזן עמיתי (הע' לא בשגגה), אם הכלה בשמלה חגיגית מפוארת ומכובדת מאד. האורחות כולן גבוהות כגובה בני זוגם לבושות הדר ומשקלן נמוך. האורחים צעירים, חבריהם של החתן והכלה מכל קצווי תבל באו והמקומיים מקצות 
שדרות רוטשילד. בין האורחים זקן אחד ושלושה בוגרים.
לחופה הוזמנה רבה מניו יורק, אומרים עליה שהיא לומדת קבלה, דוגמנית לשעבר לבושה בשמלה שחורה ארוכה שמסתירה קרסוליה אך חושפת כתפיים וידיים. הוחלפו טבעות שתו לחיים, החתן שבר כוס אבל את ירושלים לא העלה על ראש שמחתו.
משנסתיימה החופה, הקפידה הרבה עם מגש בידה לעבור בקהל ולתדלקו בצ'ייסרים. והצלם לא נח לרגע.
נגמרה החופה, הדיסק ג'וקי התעורר. המוזיקה נשמעה בניו יורק הריקודים החלו והשמחה עצומה. המלצרים הופיעו עם קוקטיילים , האלכוהול נשפך כמים. והצ'ייסרים מתדלקים את האורחים והרוקדים. הזקן ביקש כוס מים חשבו שירד מהירח.
מפעם לפעם הופיע סיגריה שנדדה בין האורחים, הוא ביקש סבוב הסתכלו לו בעיניים ואמרו " זה לא בשבילך ".
והבנות הגבוהות נעלמו לאט לאט חלצו נעליהן נעלו סנדלי אצבע ושבו לגובהן הטבעי. לצעירים הללו כושר בלתי נלאה ולא חדלו מלרקוד שעות ארוכות.
בינתיים גם השף התעורר, על דוכן אחד מיני קרפצ'ו של דגים ברוטב מסתורי ועשבי טיבול, על הדוכן השני גוש בשר חתוך דק דק עם רוטב פיקנטי ועל הדוכן השלישי בצקיות ממולאות בצורת פוּפיק , אין חשש , קלוריות אין שם. מלצריות הסתובבו והגישו פירות ים על שיפוד ומיני מתיקה. הכל טעמם משובח.
הגישו לזקן מים.
חצות, החגיגה והשמחה הסתיימה (גם בעזרת רשויות החוק) חגיגה אמיתית ,
שמחה גדולה ועתיד מבטיח.
אנו מאחלים לזוג הצעיר רוב נחת והצלחה בכל מעשיהם
לחיים טובים ולשלום

יום שני, 31 באוקטובר 2016

פרובנס סיפורו של עמית

             
                                                                                            עמית  -  סוכות תשע"ז
                             פרובנס אביניון והאפיפיורים
                                 2016                    

   אביניון מפורסמת בגלל שתי סיבות. ראשית משום שכאן קבעו את מושבם 4 אפיפיורים שנמלטו מרומא במאה ה-14. הם נמלטו מזעמם של אנשי הותיקן, בעקבות התערבות גסה של מלכי צרפת במינוי האפיפיורים.
הסיבה השניה הינה שיר הילדים המפורסם מהמאה ה-15 על הגשר של אביניון. גם אנחנו עלינו על הגשר ושרנו אותו לכבוד איבון שלימדה אותנו את השיר.
לא ידוע מה פרסם את העיר יותר...

באביניון נתקלנו לראשונה בגזע מיוחד במינו של צרפתים: נחמדים, דוברי אנגלית, אדיבים וחייכנים. לא ברור....

אין כפר או עיירה בצרפת שבמרכזם לא עומדת מצבה לזכר הנספים במלחמות. מאחר והרבה חיילים טמונים בבתי קברות מיוחדים שהוקמו באתרי הקרבות עצמם, מהווה המצבה תחליף לקבר עבור קרובי הנספים. 
על המצבה חקוקים שמות כל הנספים, ולעיתים גם השנה בה נהרגו. 
מרבית המצבות מתייחסות לשתי מלחמות העולם, ומיעוטן גם למלחמת הודו-סין (ויטנאם, הצרפתים נלחמו והפסידו שם לפני האמריקאים), ולאלג׳יר. 
בעיירות הקטנות די בעמוד מרובע לציין את שמות כל החללים. בדרך כלל מוקדשות שלוש פאות של העמוד לציון חללי מלחמת העולם הראשונה, ופאה אחת בלבד לשניה. 
אז תגידו לי אתם, מי היה חכם יותר במלחמת העולם השניה? הבריטים שנלחמו עד טיפת דמם האחרונה או הצרפתים שנכנעו חיש קל. 

מלחמת אלג׳יר מצויינת אף היא לעיתים. צרפת שלטה באלג'יר למעלה מ- 100 שנה, ויותר ממיליון מתנחלים צרפתים קבעו בה את מושבם.
ב- 1954 החלו האלג'יראים במלחמת עצמאות עקובה מדם שנמשכה 8 שנים. בסיומה קיבלו עצמאות מצרפת, וכל הצרפתים פונו לצרפת
באביניון מצאנו לוח (קטן) המוקדש לאלג׳יראים שהתגייסו לצבא הצרפתי (המכונים harkis). רובם הופקרו ללינצ׳ים של ההמון בעת שצרפת נסוגה מאלג׳יר, ומיעוטם הצליחו
לברוח לצרפת. מזכיר את אנשי צד"ל מלבנון.
מצאנו באיניון גם לוח עם שמות כל היהודים מהאזור שנשלחו למחנות ההשמדה ולא שבו. 

ומילה על האוכל, קודש הקודשים של כל צרפתי.
באזורים הכפריים בהן אנו מסתובבים אין יותר מדי מסעדות פאר, ואנחנו אוכלים במסעדות ״הרגילות״. אוכל טוב אבל לא אוכל של שפים. 
בכל המסעדות התפריט כולל בחירה בין שלוש אפשרויות בלבד לכל מנה: שלוש מנות ראשונות, שלוש עיקריות ושלשה קינוחים. כך ניתן להבטיח שהכל טרי, והטבח מכין את המנה באותו רגע.
ניתן לאכול ארוחה שלמה במחיר מופחת, או ״א-לה-קרט״. ארוחה שלמה עולה במסעדות שלנו 30-40 יורו לאדם, (עם יין הבית). במסעדות השף הרציניות עולה הארוחה 150-200 יורו לאדם, ללא יין.  
אנחנו מטיילים בצדה המזרחי של צרפת, ובמסעדות באיזור אפשר להזמין לובסטרים טריים שהגיעו באותו בוקר מבריטאני, אלף קילומטרים מכאן במערב. 
האוכל מעל לכל.
בבתי המלון לעומת זאת המצב שונה. מלון מפואר (מאד) שממוקם באחוזה חקלאית עתיקה, משקיף על כרמי היין של פרובנס, עם כל מה שאפשר לחלום עליו, עולה 900 ש״ח לזוג. ותשוו את זה למלון בראשית.... 

וכמה מילים על האלקטרוניקה של המכונית המודרנית. בדרך כלל אנחנו שוכרים באירופה גולף, אולם בהרץ בז׳נווה לא היו גולפים וקיבלנו פורד פוקוס. נכנסים לאוטו,
חיש קל הטלפון מתחבר בוואי-פיי ואנחנו משוחחים בדיבורית. ברכב 3-4 שקעים של USB, והטלפון נטען ומתחבר למערכת המוזיקה של המכונית. 
כל המוזיקה של הטלפון עומדת לרשותנו, וכך חרשנו את כבישי צרפת עם המוזיקה שלנו (אפל מיוזיק), באיכות גבוהה ללא פרסומת אחת. 
חוץ מזה היה באוטו gps, שהפך את הניווטים למשחק ילדים. 
המערכת האלקטרונית וממשק המשתמש שלה, שדרגו מאד את חווית הנסיעה, הרבה יותר מאשר אילו היינו שוכרים מרצדס למשל.
                                                              עמית

יום חמישי, 6 באוקטובר 2016

עמית : יום שני של ראה"ש תשע"ז


                                                                                          ב' בתשרי תשע"ז


שש וחצי בבוקר, יום שני של ראש השנה
האור הראשון ביום השני של השנה. פספסתי את האור הראשון של היום הראשון בשנה, אבל אני מאמין שלא הרבה השתנה.
זה מזכיר לי שפעם, כשביבי טרם אימץ את מוטיב ״ההשרדות בכל מחיר״, שרים בממשלתו עשו מעשים שלדעתם היו נכונים. כן כן ממש כך. למשל, חקיקת חוק שעון הקיץ שהתאים את מועדי שעון הקיץ בישראל לאלו הנהוגים באירופה. קודם לכן כפו הדתיים להפסיק את שעון הקיץ מספר ימים לפני יום הכיפורים.
(זה קרה ב-2013 בהובלת שר הפנים גדעון סער בממשלתו הקודמת של ביבי).
ונא להשוות לפיאסקו הרכבת בשבת. מחאה חלשה של הדתיים גרמה לראש הממשלה להורות, בניגוד לחוק!, לרכבת ישראל להמנע מעבודות בשבת, למרות שבדיון שקדם להוראה נמצא שהעבודות חיוניות והאישור להן התקבל כחוק.
״השרדות בכל מחיר״.
מתי שהוא, לאחר נצחונו בבחירות האחרונות, כינס ביבי את יועציו הקרובים לנתח את הסיבות לנפילת ממשלות בישראל. סיבה אחת שעלתה בדיון הינה פרישה של החרדים מהקואליציה על רקע חילול שבת (רבין ונחיתת מטוסי F-15 בתל נוף ביום שישי בערב, ברק והעברת המשחנים בשבת).
הסיבה השניה היתה פרישה אפשרית של מפלגות הימין  מהקואליציה בגלל מדינית פשרנית מדי של ראש הממשלה והליכוד. 
והמסקנות לא אחרו:
הראשונה:  לעולם אין להתווכח עם החרדים בעניין השבת.
השניה: לעולם ינקוט ביבי דעות שהן ימניות יותר מאלו של מפלגות הימין, ובכך תמנע מהן היכולת להפיל את הממשלה בגלל ״רפיסות שמאלנית״ של העומד בראשה.
כך פיצחו ביבי ויועציו את סוד השלטון האין סופי. ואם תשאלו האם התנהגות כזו של ראש ממשלה הינה התנהגות אחראית, ומה יהיה על המדינה ותושביה? שאלות לא רלוונטיות בהחלט.
אבל נחזור לאור ראשון. בתקופה זו של השנה לא ניתן לצפות בזריחה מהמרפסת. השמש זורחת דרומה מדי. אבל לאור בזריחה יש תכונה מופלאה. עוצמתו חלשה בגלל שקרינת השמש צריכה לעבור דרך ארוכה באטמוספירת כדור הארץ. לא חשוב ההסבר, מה שחשוב שהאור בשעה זו של היממה רך ומלטף, וזאת בניגוד לאור השמש במשך היום, שבתקופת הקיץ בארצנו קשה וקודח.
וכך מוצא אני את עצמי במרפסתנו, משקיף על העיר שטרם התעוררה, עטופה באורה הרך של הזריחה. תענוג של ראש השנה.
ועוד טיפ: אלבום בשם Fire של הזמרת סיון טלמור.
שנה טובה.
                                                                    עמית

יום שני, 3 באוקטובר 2016

שוק הבוכרים האחים בביאן

   

                                                                                         ערה"ש תשע"ז

                                            שוק הבוכרים 
                                    האחים בָבָיאן

      פעמיים בשנה בערב ראש השנה ובערב פסח  נוהגים אנו לבקר בשוק הבוכרים.
שם ברחוב אדוניהו הכהן אצל " מזל דגים "  אנו קונים קרפיון טחון על עצמותיו ביציו והחלב .   אנו מבקרים גם
  אצל האחים אליהו ועזיז בָבָיאן מרחוב דוד (היום רחוב הבוכרים ) שנולדו באיספהאן  גדלו בטהרן  .לאליהו האלמן בן ה-84 חנות פיצוחים , פירות יבשים ,יין לקידוש ,תבלינים ועוד. הפעם קנינו חפיסת תמרינדי וטבק הרחה.
  מולו מעבר לרחוב חנות הפרקמטיה של עזיז בן ה-86 הוא קורא לחנות  "כל-בו לכלי בית מתנות ועוד".
שם  קונים משקפָים ,חמישה זוגות בחמישים שקלים ,לפני שנים התחלנו עם עדשות של 1.5
הפעם רצינו עדשות  4.0 לא היו לו . קנינו גביע חרסינה סיני מוזהב ושעון. עזיז רוצה למכור את הכל-בו על תכולתו אך ללא השלט ולצאת לגמלאות .
  בדרכנו חזרה למכונית בפינת רחוב דוד ורחוב שלמה מוסיוף ,בסטה . נהגנו לקנות שם ביצי משק טריות (נגיד) ,  הפעם על הבסטה שמיר
פטרוזיליה, כוסברה, ועלים ירוקים אחרים , איפה מוכר הביצים ?, השיב לי - "מת" ,  מילא נסתפק בביצים שלי , הרים המוכר הנמוך את ראשו הסתכל לי בעיניים חשב קצת ושאל : נכון, אתה באמת צריך עוד את הביצים ?
                                                                        שנה טובה




                                                                                       


יום שבת, 24 בספטמבר 2016

עמית טיילת ג'מאל פשה


עמית                                                                                22.9.16  ערה"ש תשע"ז

שבת בבוקר - טיילת תל אביב

שבת, שבע בבוקר. הטיילת שוקקת חיים. קשה להאמין עד שלא רואים. המונים, מכל הסוגים. חבורות של הלכים ורוכבי אופניים לצד צמדים (מאותו מין או מעורבים), בודדים ובודדות, צעירים וזקנים. חלקם במיטב מותגי הספורט, אחרים בבגדי יום יום, חלקם שועטים, ניכר בהם שעיקר מעייניהם בפעילות הספורטיבית (השבועית?). אחרים מתהלכים לאיטם. 

הטיילת נושקת לים (כמעט) לכל אורכה, הרי כך נקבע התוואי שלה. רק להרף היא נאלצת לנטוש אותו: כשהיא עוקפת ממזרח את מבנה הדולפינריום, ובחוף גורדון, שם נדחפה הבריכה המפורסמת בינה לים.

לא פחות יפה מהים הינו מלווהו - החוף עם חולותיו הזהובים, שבשעה מוקדמת זו של שבת בבוקר, ובניגוד לטיילת הצפופה, כמעט ריק מאדם. (מאוחר יותר נודדים אוהבי השמש לחוף והטיילת מתרוקנת עד הערב). 

ערב רב של דמויות בטיילת, אך לכל קטע מאפיינים אנושיים משלו. 

בצפון, (מנמל תל אביב ועד סביבת בתי מלון הגדולים), יאפים תל אביביים, בבגדי ספורט ממותגים, רצים או הולכים הליכה ספורטיבית, או רוכבים על אופניים. רציניים, מרוכזים בפעילות הגופנית, ומעטים פנויים לשיחת רעים עם בן זוגם או בני חבורתם. כאן צפוף מאד כבר בשעה מוקדמת זו, והרכיבה מחייבת תשומת לב גדולה כדי לא להתקל במשהו שצועד לו בשביל המוקצה לאופניים.  

כאן מנצנצים סימני הסתו התל אביבי, (ששונה מאד מזה הירושלמי, ועל כך בהזדמנות). לכל אורכו של צוק הכורכר מתחת להילטון פורחים מאות פרחי חבצלת החוף. 
ככל שמדרימים פוחת מספר האנשים, ושביל האופניים מתפנה. גם ההרכב האנושי משתנה, יותר אנשים מבוגרים הבאים לים, יותר נינוחות, אנשים צועדים בניחותא, וניכר שעיקר עיניינם בשיח עם בן זוגם ולא בפעילות הגופנית.   

אם נוטשים את הטיילת ליד מוזיאון אצל נכנסים לשד׳ ירושלים.
שבת בבוקר בשדרות ירושלים הינה ממלכת הגברים הזקנים. אלו, כל מעיינם הינו בחברותא, ואינם טורחים במראית עיין של פעילות גופנית. פותחים שולחן, חבורות חבורות בכמה בתי קפה הפתוחים בשעה זו, לוגמים קפה או תה ואיך אפשר בלי הבורקס? 

(דרך אגב, שדרות ירושלים חוגגות בימים אלו יום ההולדת ה-100. בהולדתן כונו שד׳ ג׳אמל פשה, על שמו של מושל מחוז סוריה התורכי, שארץ ישראל היתה חלק ממנו. 
עם הכיבוש האנגלי ב- 1917 שונה שם השדרה לשד׳ המלך ג׳ורג׳, וב- 1949 שונה השם פעם נוספת לשמן הנוכחי).

Ahmed Djemal - Project Gutenberg eText 10338.png



יום שני, 19 בספטמבר 2016

נועה PANAMA

 


   הסיפור של נועה מפנמה                                                      ערה"ש תשע"ז

                ארכיפלג סן בלאס, וליתר דיוק האי דיאבלו. 
המסע אל האי מתחיל בשעה 4:00 לפנות בוקר בפנמה סיטי. 5 שעות של נסיעה בג'יפ, מחציתה בכבישים מהירים, והחצי השני מרגיש כמו רכבת ההרים הכי מפחידה שרק ניתן לדמיין. מהג'יפ עוברים לסירת קנו ממנועת. המקומיים לא כל כך אדיבים, כנראה שכמות התיירים שעוברים באי משפיעה.
השייט מתקדם בנעימים, אנחנו חולפים על פני עשרות איים בודדים. גם האי שלנו נראה כמו שהובטח - חול לבן ודקלים לרוב.
 
על האי גרות שתי משפחות מקומיות משבט הקונה. כל אחד באי תורם את חלקו, הסבתא רוקמת חולצות מסורתיות, הנשים אחראיות על האוכל והגברים אחראים על הסירות והבאת התיירים מהאי הראשי. כל הנשים לבושות בלבוש מסורתי, חוץ מאחת. משיחה עם התייר הוותיק באי (בכל זאת הוא נמצא פה כבר יומיים שלמים) הבנו שרק מי שיש לה נזם, שעושים להן בגיל תעיר מאוד, רשאית להתלבש כך. לאני (זהו שנה של הבחורה) לא עשו נזם ולכן היא שונה מכולן, כנראה שלתמיד. הגברים כמובן לובשים בגדים רגילים, או בעיקר לא כל כך לובשים בגדים.
כל רכוש המשפחה שייך לאישה הכי מבוגרת, וכאשר היא עוברת לעולם הבא, הוא עובר לבאה אחריה. קצת משונה שזה המצב בחברה כל כך מסורתית ולא מתקדמת. ההשוואה שעלתה לי לראש היא כמובן מהתנ״ך שם לנשים היה אסור לרשת את רכוש המשפחה. 
החדר שלנו באי כולל מיטה וכילה נגד יתושים, הרצפה מרוצפת חול והגג בנוי מקש. מיותר לציין שאין שירותים ומקלחת בחדר. יש מקלחת אחת לכל האי, בה משתמשים גם המקומיים. 
מאחר והגענו לאי קטן חשבנו שנוכל ללמוד יותר על אורחות החיים של התושבים, אבל רוב היום הנשים סגורות במטבח והגברים לא נמצאים. השפה מהווה מחסום שכן הם יודעים רק ספרדית, וכפי שכבר הזכרתי הם לא כל כך מסבירי פנים. 

עם כל אלו, החוויה הייתה מאוד טובה. האי שקט ויפהפה. הארוחות מוגשות לכולם יחד בצלצול הפעמון וכל המבקרים יושבים בשולחן ארוך ומתחברים - מי שהתיישבת לידו פעם ראשונה הופך לחברך הטוב ביותר. הגנרטור נכבה בשעה שמונה בערב, ולכן אפשר להבין מדוע יש תפוסה מלאה בארוחת הבוקר שמוגשת בשעה שבע. 

עזבנו את האי שמחים, ואף יותר שמחים לחזור למלון עם המזגן וריצוף השיש :)               

יום שישי, 16 בספטמבר 2016

רשמים מקורס מפקדי איסוף


כתב: דור 

קמ"א תבור מחזור מ'.

סבא ביקש שאכתוב קצת על איך הולך לי בצבא. בתור הנכד הראשון כלוחם (ובטוח שלא האחרון) והלוחם הראשון מאז יוני 91. אז מי שלא יודע אני בקמ"א ( קורס מפקדי איסוף). בניגוד למה שסבא חושב, ממש ההפך מקייטנה:) סבא בטח יישמח לדעת שקורעים לנו את התחת מבוקר עד הערב. אספר קצת מה עברנו עד עכשיו בקורס. 

הספקנו לעבור שבוע ניווטים של 70 ק"מ, שבוע הסתערויות, שבוע של לימודים בבסיס שכנראה מהגרועים בצה"ל, הבסיס לתותחנות הידוע בכינויו שבטה, שבוע של שיתוף פעולה בקורס מ"פ מגדים, ועכשיו לפנינו שבוע של תרגילי פיקוד ואנחנו עוד לא בחצי!. סבא ביקש שאכתוב על חוויה אחת שתפסה את עיני, שבטוח תזכיר לכל המורעלים במשפחה, קצת להתגעגע. אז לא, לא הניווטים, לא הירי, ולא זכרונות מהשרות שלהם. 

שבת במחנה סיירים. האוכל כמובן לא משהו (כן אבא, יש אפויים לאכול). בארוחת שישי בסיירים יש משהו מיוחד. קצת הפסקה מכל הטירוף מסביב, עולים כולם על מדי א' המצוחצחים, נכנסים לחדר אוכל כל הבסיס. פתאום רואים את כולם, טירונים, תצפיתניות, קורס קצינים, ג'ובניקים, כולם עם אותם מדי א', אותה כומתה בכותפת, אותו תג יחידה. ניגש אלינו הטבח ושואל אם מישהו רוצה לקדש, אחד הביינישים (בן ישיבה) שדרך אגב, יש אצלנו בקורס המון חבר'ה שלהם, קורא לי לקדש איתו. מוזגים קצת יין פטישים לכוס, שמים כומתה על הראש, שרים מלאכי השלום וסברי מרנן. מסיימים לאכול וחוזרים לשש בש. מתעוררים לארוחת צהריים בשבת, שוב עושים שמח, שרים שירים שאת רובם אני לא מכיר ואף אחד לא שם לב לאוכל הגרוע שיש על השולחן. בערב יוצא הנוהל שבת, אחרי שלקחנו נשימה עמוקה, נחנו המון, ומוכנים לעוד שבוע קשה, בדרך להשגת המטרה - דרגת הסמל. אני בטוח שתשמחו לשמוע מהטקסט הקצר שלי, שהצבא לא השתנה הרבה, אם בכלל. הוא אותו צה"ל, אם אותם שטיקים, ואותם אפויים ביום שבת. מקווה שנוכל להיפגש בקרוב, לחיים טובים ולשלום! 

נ.ב. מצורף סרטון קצר שצילמתי עם ה Go Pro שלי בזמן הסתערות

יום ראשון, 11 בספטמבר 2016

רשמים של דור

   

דור מהנגב
קמ"א תבור מחזור מ'.
סבא ביקש שאכתוב קצת על איך הולך לי בצבא. בתור הנכד הראשון כלוחם(ובטוח שלא האחרון) והלוחם הראשון מאז... 
אז מי שלא יודע אני בקמ"א( קורס מפקדי איסוף). בניגוד למה שסבא חושב, ממש ההפך מקייטנה:) 
סבא בטח יישמח לדעת שקורעים לנו את התחת מבוקר עד הערב. אספר קצת מה עברנו עד עכשיו בקורס. הספקנו לעבור שבוע ניווטים של 70 ק"מ, שבוע הסתערויות, שבוע של לימודים בבסיס שכנראה מהגרועים בצה"ל, הבסיס לתותחנות הידוע בכיוניו שבטה, שבוע של שיתוף פעולה בקורס מ"פ מגדים, ועכשיו לפנינו שבוע של תרגילי פיקוד ואנחנו עוד לא בחצי!. סבא ביקש שאכתוב על חוויה אחת שתפסה את עיני, שבטוח תזכיר לכל הצהובים שמכותבים פה, קצת להתגעגע. אז לא, לא הניווטים, לא הירי, ולא שום תרגיל. שבת בסיירים. האוכל כמובן לא משהו(כן אבא, יש אפויים לאכול). בארוחת שישי בסיירים יש משהו מיוחד. קצת הפסקה מכל הטירוף מסביב, עולים כולם על מדי א' המצוחצחים, נכנסים לחדר אוכל כל הבסיס. פתאום רואים את כולם, טירונים, תצפיתניות, קורס קצינים, גובניקים, כולם עם אותם מדי א, אותה כומתה בכותפת, אותו תג יחידה. ניגש אלינו הטבח ושואל אם מישהו רוצה לקדש, אחד הביינישים(בן ישיבה) שדרך אגב יש אצלנו בקורס המון, קורא לי לקדש איתו. מוזגים קצת יין תירוש לכוס, שמים כומתה על הראש, שרים מלאכי השלום וסברי מרנן. מסיימים לאכול וחוזרים לשש בש. מתעוררים לארוחת צהריים בשבת, שוב עושים שמח, שרים שירים שאת רובם אני לא מכיר ואף אחד לא שם לב לאוכל הגרוע שיש על השולחן. בערב יוצא הנוהל שבת, אחרי שלקחנו נשימה עמוקה, נחנו המון, ומוכנים לעוד שבוע קשה, בדרך להשגת המטרה - דרגת הסמל. אני בטוח שתשמחו לשמוע מהטקסט הקצר שלי, שהצבא לא השתנה הרבה, אם בכלל. הוא אותו צה"ל, אם אותם שטיקים, ואותם אפויים ביום שבת. מקווה שנוכל להיפגש בקרוב, לחיים טובים ולשלום! 
נ.ב. מצרף סרטון קצר שצילמתי עם הגופרו שלי בזמן הסתערות. 
https://youtu.be/-svQdg3M8RQ
     
                                         Semel asaf.png